שרה לסקייר דה רוס (בספרדית: Sara Laskier de Rus; 25 בינואר 1927 – 24 בינואר 2024) הייתה פעילת זכויות אדם יהודייה ארגנטינאית ממוצא פולני וניצולה מאושוויץ. ממייסדות ארגון אמהות פלאסה דה מאז'ו.
ביוגרפיה
לסקייר דה רוס נולדה בלודז', היא הייתה בתם היחידה של קרולה ויעקב לסקייר, שהיה חייט ורב. למדה בבית ספר יהודי ולמדה כינור. ניהלה חיים שקטים ללא זעזועים גדולים עד שבשנת 1939, כשהייתה בת 12, פרצה מלחמת העולם השנייה והצבא הגרמני נכנס לעיר הולדתה. עם כוחות הרייך הגיעו גם האס אס ואילצו את היהודים ללבוש את הטלאי הצהוב[1]. היא סיפרה:
לא היה לי מושג מה קורה. אמי נהגה לומר "אם הגרמנים ינצחו, נמכור הכול ונעזוב את פולין." אבי האמין שזה הולך להיות כמו במלחמה הראשונה. אבל אז היינו צריכים לרדת מהמדרכות, להשתמש במגן דוד כדי להזדהות. היה הרבה קיפוח שכנראה לא הבנתי. עם חלוף הזמן התחלתי להבין את זה. דוד, אחיה של אמי, היגר מכיוון שקבוצת נערים פולנים הכו אותו על היותו יהודי. הייתה לנו כבר משפחה בארגנטינה והם הגיעו לכאן.
יום אחד הגרמנים הופיעו בביתי. כשהם נכנסו, עם היהירות הזו, הם ראו את הכינור שלי על השולחן.
"מי מנגן כאן בכינור?" שאל אחד.
"הבת שלי לומדת," ענתה אמי, כולה גאה.
"אה, את אוהבת את הכינור?"
ובכוח נורא ניפץ את הכינור על השולחן.
בגטו לודז'
הם נאלצו לעזוב את הדירה בה התגוררו ולעבור לחדר בבניין בגטו לודז'. בשנת 1942 החלו הסלקציות, הם נאלצו לסבול את חוסר הוודאות. מדי פעם בחרו חיילים גרמנים בקבוצות אנשים שהועברו בקרונות למחנות הריכוז. העבודה בגטו הייתה חובה. מי שלא עבד לא אכל. שרה ואמה נשלחו לבית חרושת לכובעים וכפפות. קרולה הייתה חלשה ולא יכלה למלא את ההתחייבויות שהטילו הנאצים. בתה בת הארבע עשרה הייתה לוקחת את העבודה הביתה, מסיימת את העבודה של אמה ומספקת אותה בשמה כדי שהאוכל שלה לא יילקח[1].
בשנת 1940 נולד לה אח, אך הוא מת מרעב כעבור מספר חודשים. כמעט שנה לאחר מכן אמה נכנסה שוב להיריון, ונולד ילד נוסף שנרצח בבית.
את הגטו ניהל היודנראט המקומי, שבראשו עמד מרדכי חיים רומקובסקי, מורה שניהל בית יתומים. אחד הצעירים שלמדו בבית היתומים הסמוך לביתה של שרה היה ברנרדו רוס, גבר בן 26 שהתגורר מטרים ספורים מביתה של שרה. אביה הביא לביתם בגטו את ברנרדו כדי לאכול איתם ארוחת ערב. אמה כעסה על כך שבתה בת ה-14 מסתכלת עליו יותר מדי. ההתאהבות הייתה הדדית ומיידית, למרות העובדה שהיא רק בת 14. הם התחילו להתראות, ובאחת הפעמים הוא אמר לה שהוא קרא הרבה גם על ארגנטינה, שם נמצאים קרובי משפחתה של שרה, והוא אמר לה שכאשר תסתיים המלחמה הם יוכלו לגור שם. אם הם לא יהיו יחד עד אז, ברנרדו רשם עבורה את הזמן והמקום: נפגשים בפתח בניין קוואנה בבואנוס איירס, ב-5 במאי 1945.
באושוויץ
עם חיסולו של גטו לודז' משפחתה נלקחה למחנות ההשמדה. בכיכר בבירקנאו היא הופרדה מאביה, שם ראתה אותו בפעם האחרונה, ונלקחה עם אמה לאושוויץ. לאחר חודשיים הן נלקחו לעבודות כפייה במפעל לייצור מטוסים בגרמניה, וכך נצלו מהמשרפות. גם עבודות הכפייה כמעט והביאו למותן בשל תת-התנאים והעבודה מאומצת. עם התקדמות בעלות הברית הן נשלחו למחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה. במחנה הן הצליחו לשרוד בקושי, עד שב-5 במאי 1945, ביום שבו קבעה להיפגש עם ברנרדו בבואנוס איירס, הן שוחררו מהמחנה.
כשנכנסו החיילים האמריקנים למחנה וראו את מצב היהודים הם החלו לבכות. הם שקלו אותה והיא לא הייתה יותר מ-26 ק"ג (היא הייתה בת 18). משקלה של אמה היה כ־28 ק"ג. בוקר אחד הפתיעו אותה בהודעה מוזרה. הם ביקשו מ"סרנקה" להגיע למשרדים מכיוון שהיה לה מכתב מפולין. זה היה ברנרדו רוס, שקרא לה סרנקה (שפירושו בפולנית הוא "חום"). ברנרדו פגש אישה שהייתה עם שרה במחנה מאוטהאוזן וכתב כדי לומר לה שהוא ממתין לה בלודז'[1].
השחרור
שרה ואמה נסעו ברכבת ללודז' ושרה התחילה לחפש את ברנרדו. אבל המכתב לקח יותר מדי זמן להגיע למאוטהאוזן, ובמהלך אותה תקופה העביר אותו המשרד הפולני בו עבד לעיר קטוביץ. שרה לקחה רכבת ונסעה למצוא אותו. עם הגעתה היא נסעה לתנועת נוער יהודית, שם נתנו לה מחסה. תחילה מצאה את מיטק, אחיו של ברנרדו. הוא הסביר שברנרדו הועבר לעיר קולובז'ג, אך הזמין אותה לבוא לביתו לדבר איתו בטלפון. למחרת הוא נסע ברכבת והם נפגשו. בני הזוג חזרו ללודז' לפגוש את אמה קרולה שוב, ולאחר מכן רב חיתן אותם בטקס צנוע שנערך בבית אמם. זמן קצר לאחר מכן עזבו שלושתם להתגורר בבית שברנרדו שכר לצורך עבודתו. בין השנים 1946–1948 הם התגוררו במחנה פליטים של צבא ארצות הברית. היא החלה להתאושש, אך רופא אמר לה שבגלל התאונה שעברה במפעל היא לא תוכל להביא ילדים לעולם[1].
בשנת 1948 הם החלו את המסע המיוחל לבואנוס איירס. בעזרת ארגונים יהודיים הם הצליחו להגיע לפרגוואי, שם שכרו מבריח גבול שהעביר אותם לצפון ארגנטינה, אולם נתפסו על ידי שוטר. השוטר הוביל אותם לביתו, שם אפילו הזמין אותם לאכול. "השוטר הזה עזר מאוד, אבל הוא אמר לנו שאם אין לנו ניירות עלינו לחזור לפרגוואי". ברנרדו, ששמע על בת זוגו של נשיא ארגנטינה אווה פרון, ונוהגה לעזור לאנשים שכותבים לה, החליט לכתוב לה בפולנית ולספר את סיפורם. פרון דאגה לתרגם את המכתב, ולאחר כמה ימים נשלחו אליהם אישורים וכרטיסי נסיעה לבואנוס איירס.
השניים השתקעו בעיר, אף על פי שנאמר לה כי לעולם לא תוכל ללדת, הצליחה שרה להיכנס להריון, וב-24 ביולי 1950 ללדת את בנה דניאל ולאחר מכן את בתה נטליה ב-1955. דניאל הפך עם הזמן לפיזיקאי ועבד בוועדה הלאומית לאנרגיה אטומית של ארגנטינה.
פעילות באמהות פלאסה דה מאז'ו
עם סיום לימודיו באוניברסיטת בואנוס איירס קיבל דניאל מלגה של הוועדה הלאומית לאנרגיה אטומית של ארגנטינה כפיזיקאי גרעין. להשלמת הכנסותיו הוא לימד שיעורי פיזיקה בפקולטה למדעים מדויקים וכן עבד כעוזר במפעל הטקסטיל של אביו. לדברי שרה, בנה דניאל לא היה פעיל פוליטי. הוא אמר להם שחבר שלו, חורחה, "נעלם". בתחילת 1977 יצא דניאל ממכוניתו ונעצר על ידי ניידת משטרה. הם מצאו חוברות במכוניתו, שנתנו לו בפקולטה, ואז לקחו אותו משם. הם החזיקו אותו במשך יומיים ושחררו אותו. ברנרדו וחתנו חוסה הלכו לתחנת המשטרה כדי להחזיר את מכוניתו ומפקד התחנה התנצל בפניהם באומרו כי הם תפסו את האדם הלא נכון.
ב־15 ביולי 1977, בשעה שתיים וחצי אחר הצהריים, נחטף דניאל רוס יחד עם עמיתו. עשרים פיזיקאים אחרים שהועסקו בוועדה עוכבו שלא כדין במהלך תקופת הדיקטטורה. דניאל הוכנס למשאית. זו הייתה הפעם האחרונה שמישהו ראה אותו. אמו חושדת שהוא שהה במרכז המעצר החשאי שכונה בית הספר למכונאות של הצי (ESMA), שם עברו כ-5,000 חטופים ורובם נרצחו.
כשדניאל לא חזר הביתה, הוריו חשבו שעבר תאונה. הם סיירו בתחנות משטרה ובבתי חולים, עד שהלכו למקום עבודתו וגילו שהוא נעדר.
מאז 1978 השתתפה בהפגנה בפלאסה דה מאז'ו, מול משכן נשיאי ארגנטינה, הקאסה רוסאדה, כחלק מקבוצת אמהות פלאסה דה מאז'ו. מאחר שאסרו על התקהלויות של מעל 3 אנשים, הן צעדו בזוגות סביב הכיכר. יום אחד אחר הצהריים, עדיין בתקופת הדיקטטורה, הקיפו אותה כמה שוטרים כדי להפחיד אותה (כמה מחבריה נחטפו בדרך זו). ביחד עם אמהות יהודיות אחרות פנתה אינספור פעמים לשגרירות ישראל בבואנוס איירס וארגונים יהודים, אך פניותיהן לא נענו. הן אף הואשמו בכך שחינכו את ילדיהן לשמאלנות ולא לציונות, כל זה בזמן שהן ידעו היטב כי בניהן נחטפו למחנות ריכוז, שבמגדליהם יושבים שומרים חמושים בתת-מקלע עוזי שמדינת ישראל סיפקה לדיקטטורה[2].
בשנת 2007 פרסמה הסופרת אווה אייזנשטאדט את הביוגרפיה של שרה רוס: "לשרוד פעמיים, מאושוויץ ועד אמהות פלאזה דה מאיו". הספר תורגם לגרמנית והוצג ביריד הספרים של פרנקפורט, בשנת 2010.
פרסים והוקרה
בשנת 2008 נשיאת ארגנטינה העניקה לשרה לאסקייר-רוס את פרס "אסוסנה ויז'אפלור" (על שם אחת האמהות שנחטפו), על מאבקה להגנה על זכויות האדם במדינה. בשנת 2010 קיבלה את תואר אזרחית המופת ממחוז באונס איירס. ב-2012 היא נאמה במצעד החיים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
