בדרך כלל, נפחה נע בין 3 מ"ל ל-300 מ"ל.[1] את תכולתה ניתן להוציא באמצעות לחיצה על צדודית השפופרת בתנועת סחיטה כלפי פיה. כדי למצות את תכולתה ניתן להיעזר במפתח שפופרת.
חומרים
אלומיניום
שפופרות אלומיניום לרוב נאטמות באמצעות פקק מתברג, ולאחר מילוי תוכן השפופרת קָצֶהָ השני מקופל-בלחץ מספר פעמים. השפופרת עוברת איטום הרמטי ולרוב נטולת-חיידקים הודות לטמפרטורה הגבוהה בעת תהליך הייצור.[2] לעיתים החלק הפנימי מצופה כדי למנוע מהמתכת להגיב עם תכולת השפופרות. המאפיין העיקרי בשימוש באלומיניום הוא הפרדה מוחלטת בין תוכן השפופרת לסביבה ובכך מהווה פתרון אחסון יעיל עבור חומרים שנוטים להתקלקל מהר, ובייחוד בחשיפה לאוויר. משמשות לאחסון מזון, מוצרי קוסמטיקה, תרופות, צבעים וחומרים טכנולוגיים (כגון דבק).
פלסטיק
ובעיקר פוליאתילן (באנגלית: Polyethylene); שימושים נפוצים הם לקרמים ותמרוקים-חד-פעמיים. בתום השימוש, השפופרת שבה לצורתה בשונה משפופרות שעברו ריבוד כדוגמה שפופרת משחת שיניים, שגם היא מפלסטיק. ניתן להדפיס על שפופרות מסוג זה במגוון אופנים לטובת שיווקן.
שפופרות פלסטיק מיוצרות בתהליך שיחול; תחילה, מכונת שיחול ייחודית מייצרת את צדודית השפופרת, בשלב זה, ככל שרמת העיבוד גבוהה יותר, השפופרת סבילה יותר ללחץ וקל יותר להדפיס עליה. כאשר הצדודית מוכנה, מחובר את ראש השפופרת יחד עם הסוגר. עם תום המילוי, נאטם הקצה הפתוח של השפופרת. כיום נוהגים יצרנים רבים לעטוף את השפופרת במספר שכבות פלסטיק על-מנת להקנות אטימות מרבית ובידוד מהסביבה, ובכך מאפשרים להגדיל את טווח השימוש בפלסטיק גם למזון.
מתכות אחרות
השפופרות הראשונות יוצרו מבדיל, אבץ ועופרת. לעיתים צופו בדונג מבפנים כדי למנוע מהמתכות להגיב עם תכולת השפופרות.[3][4] השימוש באלו הופסק בשל רעילותם, בעיקר בחשיפה למזון ותרופות.[5]