PROFILPELAJAR.COM

שמעון בר גיורא
לידה	המאה ה־1; גרשה, פרובינקיה יודיאה
הוצאה להורג	71; רומא, האימפריה הרומית

שמעון בר גיורא (ביוונית: Βαργιορᾶς,^[1]‏ Σίμων γιος του Γιώρα,^[2] בלטינית: Bargioras;‏ ? – 71 לספירה) היה מצביא יהודי, ממנהיגי המרד הגדול ברומאים. עבור רבים ביהדות בר גיורא נחשב לגיבור מלחמה, לאיש שנלחם עד חורמה בשלושה לגיונות רומאים והצליח במשך חמישה חודשים להודפם.^[3]

כל הידוע על שמעון בר גיורא מקורו בספרו של יוסף בן מתתיהו, "מלחמת היהודים", אולם הוא נזכר בשמו גם אצל ההיסטוריונים הרומיים טקיטוס^[4] ודיו קסיוס.^[5] יוסף בן מתתיהו מכנה אותו "שמעון בן גיורא". כינויו של שמעון בצורתו הארמית, "בר גיורא", אינו מופיע אצל יוסף בן מתתיהו, אלא רק אצל טקיטוס ודיו קסיוס.^[6] על שמו נקרא ארגון השמירה העברי "בר גיורא".

ביוגרפיה

שמעון בר גיורא נולד ביישוב גרשׂה. היו שהניחו כי המדובר בג'רש הידועה שבעבר הירדן, מערי הדקאפוליס, אך כיום מקובלת הסברה כי המדובר בכפר ג'וריש שבשומרון, הסמוך לעיירה עקרבה, לאור תיאורו של יוסף בן מתתיהו כי תחילת פעילותו של שמעון הייתה במחוז עקרבת.^[7] קיימות דעות כי שמו, בר גיורא, מעיד על היותו בן לגר (אם כי ייתכן שטענה זו הופצה על ידי מתנגדיו, במטרה להפחית מערכו).

שמעון ולוחמיו היו שותפים בעיכוב הצבא הרומי בראשות נציב סוריה קסטיוס גאלוס, בדרכו לירושלים כדי לדכא את המרד בראשיתו. במהלך הקרב שבו נהדפו כוחות המורדים שיצאו לקראתו מירושלים בחזרה אל החומות, הסתערו אנשי בר גיורא על הרומאים מאחור ליד בית חורון, וגרמו לפיזור כוח המאסף ולפגיעה לוגיסטית בצבא הרומי.^[8] העיכוב איפשר לכוחות היהודים שיצאו מהעיר להשתלט על כמה נקודות אסטרטגיות מסביבה. חרף זאת, הצליח צבא קסטיוס להגיע לחומות ולהטיל עליהן מצור; מספר ימים אחר כך הוא נסוג, כשהכוחות היהודיים מזנבים ברומאים, הורגים רבים מהחיילים ובוזזים אמצעי לחימה. אותו ניצחון אזורי על הצבא הרומי היווה נקודת מפנה במהלך המרד. הוא נטע ביטחון בצדקת הדרך והתפרש כהוכחה לתמיכה אלוהית. רבים הצטרפו לשורות המורדים. אפשר להניח, אם כי אין ציון מפורש לכך בספרו של יוסף בן מתתיהו, כי לבר גיורא וצבאו היה חלק נכבד במרדף המוצלח אחרי צבא גאלוס והכרעתו במורד בית חורון, שכן הם כבר פעלו באותו שטח לפני כן והכירוהו היטב.

דרכו של בר גיורא בפיקוד על לוחמים החלה באזור עקרבת שמדרום לשכם, עוד בטרם פרוץ המרד; משם ערך פשיטות ומסעי שוד כנגד בעלי הממון. בתגובה לפעילותו זו, גירש אותו חנן בן חנן (הכהן הגדול לשעבר שעמד בראש ממשלת המרד) מטופרכיה זו שהייתה תחת שליטתו של בר גיורא, ובעקבות זאת הוא עבר למצדה וחבר שם לסיקריים שבפיקודו של אלעזר בן יאיר. בתחילה הללו חשדו בו, אך מאוחר יותר ראו שהוא יכול להועיל להם כבעל ברית נאמן.^[9] ייתכן שהוא שיתף פעולה עם אלעזר בן יאיר כשזה יצא עם אנשיו בשנת 68 לבזוז את היישוב העשיר עין גדי תוך שהם הורגים מאות נשים וילדים, אחרי שהגברים ברחו – בהאמינם שהשודדים לא יפגעו לרעה בבני משפחותיהם.

לימים, כשמאס בפעילותם המקומית של קנאי אלעזר בן יאיר, ולאחר מות הכהן הגדול חנן בן חנן,^[10] עבר בר גיורא לאזור הר חברון. שם הוא קשר קשרים עם אחד מראשי האדומים, יעקב בן סוסא, שסייע להתמסרות בני עמו לידיו (יש הרואים באדומים 'יהודים דרומיים' שהיו נתונים בעבר תחת שלטון אדום, ולא היו אדומים במוצאם). בר גיורא שחרר עבדים, סייע לעניים והתנכל לעשירים, אותם נהג לשדוד. על השפעתו אז כותב יוסף בן מתתיהו: "ומיום ליום הלך מספר אנשיו הלוך וגדול... וכבר נתן את פחדו על הערים, וגם רבים מגדולי העם ראו כי עצמה ידו והוא עושה חיל בכל דרכיו, ונפתו ללכת אחריו. וחילו לא היה עוד אספסוף עבדים ושודדים לבד, כי נמצאו בקרבו גם אזרחים רבים, אשר שמרו את פקודותיו כדבר מלך שליט".^[11]

על מידת הכריזמה של בר גיורא מספר יוסף בן מתתיהו, כי חייליו היו נכונים לאבד עצמם לדעת אם יורה להם. הוא גם משווה בינו לבין יוחנן מגוש חלב, שהיה המנהיג הבכיר באותה עת מקרב המורדים שבירושלים: "הוא היה צעיר, ונפל אמנם מעורמתו מיוחנן אשר השליטה בעיר הייתה בידיו, אך הוא עלה עליו בכוח גופו ובעזות מצחו".^[12] במהלך אותה תקופה הוא ניסה להצטרף להנהגת המאבק על ירושלים. בתחילה קנאי ירושלים בראשות יוחנן מגוש חלב קמו עליו למלחמה והרחיקו אותו, והוא הכה בהם והסב להם אבדות. לימים, כשחטפו הללו את אשתו, הגיב במסע נקמה אכזרי בעיר; כך מתאר זאת יוסף בן מתתיהו: "אף תפש רבים וקצץ את ידיהם ושלח אותם העירה". תגובתו הפילה עליהם אימה עד כי נכנעו ושחררו את אשתו.

כביכול הייתה האידאולוגיה של יוחנן מגוש חלב ושל שמעון בר גיורא זהה, ואין זה ברור לגמרי מדוע רחשו משטמה עזה איש לרעהו. כל אחד מהם רצה לכפות שליטתו על היהודים, אך ייתכן שתחת פני השטח היה גם רובד רעיוני: לדעתו של יוסף קלוזנר, יוחנן התנגד ל"סוציאליזם" המובהק והמהפכני של בר גיורא;^[^{דרוש מקור]} נראה לכאורה שמשנתו של שמעון הייתה קרובה לזו של הסיקריים, ואכן מסתבר שרבים מאנשי פלג זה חברו אליו, בעיקר מבין אלה ששכנו מחוץ למצדה.

כניסתו לירושלים

השתלטותו של בר גיורא בשנת 69 על ירושלים באה עקב אכזריותו היתרה של יריבו יוחנן, שקוממה עליו גם את אנשי צבאו שלו. האדומיים מביניהם חברו לקשר, ופתחו את השער לשמעון. בין אלה שתמכו בכניסתו של בר גיורא היה מתתיהו מבית ביתוס שעודד את העם בירושלים להתיר את כניסתו. גם פליטים אחרים, שברחו מפני יוחנן מגוש חלב, ביקשו את שמעון להיכנס העירה. חילו הגדול שמנה עשרות אלפים שעט פנימה, אך היה בעמדת נחיתות מול אנשי יוחנן ששלטו על המקומות הגבוהים בהר הבית. במאבקים הפנימיים שבהם היה מעורב גם פלג שלישי של קנאים, בראשות אלעזר בן שמעון, נשרפו כנראה אוצרות התבואה של העיר.

תקופה זו הייתה תקופה של שלטון אימה וטרור, ואלו שנחשדו כמתונים נהרגו על ידיהם. יוסף בן מתתיהו מספר ששמעון בר גיורא "המית בייסורים קשים" גם את מתתיהו מבית ביתוס, שפתח לפניו את שער העיר. כאשר הוחלט להוציאו להורג עם בניו ביקש מתתיהו למות ראשון, כדי שלא לצפות במות יוצאי חלציו, אך שמעון התעקש דווקא להורגו אחרון. את הוצאתו להורג הטיל שמעון על "חנן בן בגדת, האכזרי בכל נושאי כליו". לא רק זאת אלא שמי שהביע אבל פומבי על הרג המתונים הומת גם הוא.^[13]

אומנם, בסופו של דבר, משקרבו חייליו של טיטוס לחומות שיתפו הפלגים היהודים פעולה במערכה על ירושלים; הם חילקו ביניהם את ההגנה על העיר במלחמה עיקשת ונואשת, אך מאמציהם כשלו – ושתי חומות ירושלים נפלו. במצב זה פנה יוסף בן מתתיהו בשם טיטוס למורדים וביקשם להיכנע, אך הם סירבו. זאת, למרות הרעב הנורא והצמא ששרר בעיר.

הלוחמים סבבו בעיר והחרימו אוכל ומים לעצמם. העשירים ביקשו לערוק ושמועות על כך הספיקו לשמעון וגם ליוחנן כדי להחרים את רכושם. גם מבין האדוקים בנאמניו של שמעון – היו שהסגירו עצמם לטיטוס.

המפלה

גם אחרי נפילת החומה השלישית, כיבוש הר הבית ושריפת בית המקדש, הוסיף שמעון בר גיורא להילחם עוד כחודש ימים.

כשניסו כמה מאנשי צבאו להתמקח עם הרומאים באותו זמן על תנאי כניעה, ציווה להורגם, אף שגיבור מלחמה היה ביניהם. הוא ויוחנן הסתגרו בביצורים, שעד היום עומדים על תילם במגדל דוד.

גם כשכבר הייתה המפלה ברורה ומוחלטת, והיה עליו לברוח למנהרה – לא הסגיר עצמו שמעון, כפי שעשה בסופו של דבר יוחנן, אלא ניסה תחילה לחפור פתח מילוט. משאזל מזונו אחז בתחבולה נואשת: הוא ניסה לברוח כשהוא עטוף בתכריכים. מטרתו הייתה להטיל על ידי הלבוש המוזר אימה על השומרים הרומאים, בתקווה שיחשבוהו לשד, או למת מהלך. תכסיסו לא צלח, והוא נשבה. מפתיעה העובדה שלא שלח יד בנפשו כדרך הקנאים האחרים – הסיקריים אנשי מצדה, שבקרבם התגורר תקופת מה.

בחורף ג'תתל"א, ראשית שנת 71,^[14] הובל שמעון בר-גיורא בתהלוכת הניצחון של טיטוס ברומא, כראש צבאות האויב המובס. כשחבל על צווארו, הובל תוך כדי הלקאתו אל מקדש יופיטר, שם הוציאוהו להורג בהטלה מראש סלע טארפיאן. עם קבלת הידיעה על מותו, הריע ההמון הרומי בצהלה.^[15] יריבו יוחנן מגוש חלב נידון למאסר עולם בלבד,^[16] כי הרומאים נהגו להוציא להורג רק את מנהיג האויבים – במקרה זה, שמעון בר גיורא. ההבדל בין העונשים שהוטלו עליהם מצביע על ההבדל במעמדם בהנהגת המרד מנקודת מבטם של הרומאים. מבחינתם, שמעון היה האישיות החשובה ביותר.^[17] ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס מדגיש כי בר גיורא היה היחיד שהוצא להורג במצעד הניצחון הזה.^[5]

ארגון בר גיורא שפעל בארץ ישראל בראשית ימי ההתיישבות הציונית, נקרא על שמו. כמו כן נקרא על שמו היישוב בר גיורא שבמטה יהודה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שמעון בר גיורא בוויקישיתוף

מידע על שמעון בר גיורא בקטלוג הספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ אצל טקיטוס.
^ אצל יוסף בן מתתיהו.
^ גדעון פוקס, שמעון בר גיורא איש גרסה, ציון ב, 1987, עמ' 141-152
^ טקיטוס, דברי הימים, ספר ה, פרק 12
^ ¹ ² דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 66, פרק 7, סעיף 1
^ אוריאל רפפורט, יוחנן מגוש חלב - מהרי הגליל אל חומות ירושלים, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל והוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2006. עמ' 161, הערה 42
^ תולדות מלחמת היהודים ברומאים, תרגום: ל' אולמן, עריכה מדעית והערות: י' שצמן, מבוא: י' פרייס, הוצאת כרמל, ירושלים, עמ' 416 בהערות החוקרים
^ מלחמת היהודים, ספר ב' פרק י"ט פס' ב', 521
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ב', פרק כב, פסקה ב; ספר ד', פרק ט, פסקה ג, סעיפים 504–506
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ד', פרק ט, פסקה ג, סעיף 508
^ תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד', פרק ט, פסקה ג, סעיפים 509–510 (תרגום שמחוני)
^ תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ד, פרק ט, פסקה ג, סעיפים 503–504 (תרגום: ל' אולמן)
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יג, פסקה א.
^ י. נ. שמחוני, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, הערות ובאורים לספר שביעי, פרק חמישי, פסקה ה, עמ' 511
^ מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ה, פסקה ו
^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, פסקה ד, סעיף 434
^ אוריאל רפפורט, יוחנן מגוש חלב, עמ' 173, הערה 70