יחודו של השמן הוא בכך שהרכבו כולל שרשראות ישרות ארוכות ביותר (C40-C46) של אסטר ללא טריגליצרידים. השמן רווי בחומצה איקוסנואית-11, שהיא חומצת שומןחד-בלתי רוויה. הרכב זה מעניק לשמן חיי מדף ארוכים ועמידות יוצאת דופן לטמפרטורות גבוהות, בהשוואה לשמנים צמחיים אחרים. הדבר גם הופך אותו דומה יותר בתכונותיו לשומן העור מאשר שמנים צמחיים אחרים, תכונה המועילה לשימושים קוסמטיים.
שמן חוחובה מזוקק הוא חסר צבע וריח, נקודת ההתכה שלו היא כ-10 מעלות צלזיוס ונקודת ההבזק היא 295 מעלות צלזיוס.[3][4]
שימושים
הראשונים שהפיקו שמן מזרעי החוחובה היו הילידים משבט אודהאם היוטו-אצטקי ששכן במדבר סונורה. הם השתמשו בו כתרופה לפצעים ולחבלות.
בשנת 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, החל צבא ארצות הברית להשתמש בשמן כתוסף לשמן מנוע, שמן הילוכים ושמן גיר דיפרנציאלי. כמו כן נהגו החיילים לשמן איתו מקלעים.
בתחילת שנות השבעים החלו לייצר את השמן בצורה מסחרית.[5] הוא אכיל, אך חסר ערך קלורי ואינו מתעכל, אלא חולף במעיים ויוצא ללא שינוי.
בהיותו מופק מצמח שגדל לאט וקשה לטיפוח, שמן חוחובה משמש בעיקר ליישומים בקנה מידה קטן, כמו תרופות וקוסמטיקה. שמן חוחובה דומה בתכונותיו לשמן לווייתנים ומהווה תחליף לו, לאחר שזה נאסר לייבוא בארצות הברית בשנת 1971.
השמן ניתן לזיקוק משום שהוא חסר ריח וצבע ועמיד לחימצון, במצב זה הוא משמש לרוב כחומר לחות בקרמים או שמן נושא לבישום. שמן חוחובה משמש גם לייצור ביודיזל, תוסף לדלק למכוניות ושמן סיכה של מכניקה עדינה, בגלל היותו חומר שימון המתפרק טבעית.[6]
