שיתוף מבואות היא תקנה הלכתית בהלכות ערובין שבאה להתיר טלטול חפצים מחצר משותפת למבוי המשותף לכמה חצרות, בשבת. תקנה זו היא מדרבנן, ומיוחסת לשלמה המלך. תקנה זו דומה ומקבילה לתקנת עירוב חצרות ברוב דיניה, אולם נבדלת ממנה בכמה פרטים^[1], לפעמים היא מכונה בשם "עירוב"^[2].

ערך מורחב – איסור טלטול בין רשויות היחיד

מהתורה מותר לטלטל חפצים ללא הגבלה בין רשויות היחיד השונות, ללא תלות בבעלות השונה בין הרשויות. אולם חכמים אסרו על טלטול החפצים בין רשויות היחיד בבעלות שונה, על מנת למנוע בלבול בין הוצאה מותרת מרשות היחיד פרטית לרשות היחיד משותפת, ובין הוצאה אסורה מרשות היחיד לרשות הרבים שנחשבת גם כן לרשות משותפת, ואיסור ההוצאה אליה הוא מהתורה. כחלק מאיסור זה נאסר להוציא חפצים מחצרות המשותפות למבואות, שהם רחובות קצרים שנחשבים בדרך כלל לרשות היחיד, ומחברים מספר חצרות לרשות הרבים. סיבת איסור זה היא ההבדל בין הבעלות על החצר, ששייכת לדיירי אותה חצר, ובין הבעלות על המבוי, המשותפת לכלל דיירי החצרות הפתוחות למבוי^[3].

על מנת להתיר את טלטול החפצים מהחצר המשותפת למבוי יש צורך ליצור שותפות סמלית בין כל החצרות במבוי, על מנת להפוך את כל הרשויות הנפרדות לרשות בבעלות זהה, דבר שמתיר את הטלטול בין החצרות למבוי. שיתוף זה נקרא שיתוף מבואות. שיתוף המבואות מקביל לעירוב החצרות, אלא שבעוד עירוב החצרות בא להתיר את הטלטול מהבתים לחצר המשותפת, שיתוף המבואות בא להתיר את הטלטול מהחצרות למבוי המשותף לכמה חצרות.

בדין הטלטול במבוי עצמו נחלקו החכמים. דעתו של רב היא כך: במבוי שבו קיימו עירובי חצרות, ואם כן מותר להוציא בחופשיות מהבתים לחצר, קיים חשש שיוציאו גם מחצר למבוי, ולכן תיקנו חז"ל שאסור לטלטל אפילו במבוי עצמו יותר מארבע אמות. לעומת זאת, מבוי שחצרותיה לא עירבו ערובי חצירות, וממילא אינם יכולים להוציא כלים מבתיהם לחצר, נמצא שאין מצוי שיהיו כלי ביתם בחצר, ולכן לא גזרו חז"ל שלא יטלטלו במבוי^[4]. יש מהאמוראים שפסקו כרב^[5], אך להלכה נפסק כרבי שמעון שפוסק שיש להתייחס למבואות, חצרות וקרפפות כרשות אחת, ומותר לערב בכולם בחופשיות^[6].

באופן כללי שווים כל דיני שיתוף מבואות לדיני עירוב חצרות: די במזון בשיעור שתי סעודות לשיתוף, הולכים אחר מקום האכילה ולא אחר מקום הלינה, ניתן לזכות שיתוף לאחר ללא ידיעתו, אפילו אחד מבני המבוי שלא נשתתף בשיתוף המבואות - פסלו, ניתן לבטל רשות במקרה של יהודי שלא הצטרף לשיתוף ויש צורך לשכור רשות מגוי שלו חלק במבוי על מנת שהשיתוף יחול, עיקר זמן קניית השיתוף הוא בבין השמשות של כניסת שבת, ורגל האסורה במקומה - אוסרת שלא במקומה. אולם דיני שיתוף מבואות שונים מדיני עירוב חצרות לעניין סוג המזון המשמש לשיתוף המבואות, ולעניין המקום בו ניתן שיתוף החצרות^[7].

ניתן להשתמש בכל מין מזון לשיתוף המבואות, בניגוד לעירוב החצרות שכשר רק בפת^[8], וכן ניתן להכין את השיתוף מכמה סוגי מאכלים שונים. המזון לשיתוף המבואות צריך להיות דווקא דבר שסועדים בו, ולכן אין משתתפים במים, מלח או פטריות^[9]. אם משתמשים במאכל שנאכל יחד עם עיקר הסעודה ('ליפתן'), לדוגמה כאשר מערבים ביין, די ליתן בשיתוף המבואות את שיעור היין שבא בדרך כלל בשתי סעודות, ואין צורך שביין עצמו יהיה שיעור שתי סעודות^[10].

את שיתוף המבואות ניתן לשים בכל מקום בתחום אחת החצרות, בין בשטח הציבורי ובין באחד הבתים, אך לא באוויר המבוי (בניגוד לעירוב החצרות שכשר רק כשניתן בבית ולא כשניתן בשטח הציבורי בחצר)^[8]. סיבת הבדל זה הוא מכיוון שמטרת שיתוף המבואות היא לשתף את כל בני החצרות השונים לחצר אחת, ולכן השיתוף יכול להינתן בכל מקום בחצר, בניגוד לעירוב החצרות במטרתו לשתף את כל בני החצר בבית אחד, ולכן ניתן דווקא באחד הבתים.

בדומה לעירוב חצרות, גם על שיתוף המבואות מברכים ברכה מיוחדת:

"ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב"

זמן ברכה זו הוא החל משעת איסוף המזון לשיתוף ולאחר מכן. אף שמדובר על ברכה לשיתוף מבואות, נוקטים בלשון 'עירוב', היות שאין הבדל משמעותי בין עירוב החצרות לשיתוף המבואות, ולשון 'שיתוף' היא רק למטרת הבדלה לשונית ביניהם. הברכה אינה מעכבת את שיתוף החצרות אם לא נאמרה.

וכן אומרים:

"בהדין עירובא יהא שרא לנא לכל בני המבוי לאפוקי ולעיולי מחצרות למבוי, וממבוי לחצרות ולבתים, ומבתים לחצרות ולמבוי."

(תרגום מארמית: על ידי העירוב הזה יהיה מותר לנו, לכל בני המבוי, להוציא ולהכניס (חפצים) מהחצרות למבוי, ומהמבוי לחצרות ולבתים, ומהבתים לחצרות ולמבוי)

לשון זו מיועדת לכלול בתוכה את עירוב החצרות בכלל שיתוף המבואות, ולכן כוללת בתוכה גם את הבתים. משנים לשון זה בהתאם למקומות אותם משתפים בשיתוף המבואות^[11].

במקרה של בית או חצר הפתוחה למבוי משותף, ובבית או בחצר גר גוי או יהודי שלא השתתף בשיתוף המבואות, אם יש לבית או לחצר פתח נפרד, אפילו קטן ואפילו לשטח פתוח, (ובתנאי שניתן להשתמש בשטח הפתוח) ניתן לתלות שהפתח השני הוא הפתח העיקרי של הדייר ולכן אין הפתח הראשון הפתוח למבוי מונע משיתוף המבואות לחול אף אם לא שכרו מהגוי את רשותו או שהיהודי לא השתתף בשיתוף המבואות. דין זה הוא גם במקרה ואנו רואים שהפתח העיקרי לשימושו של הדייר הוא הפתח העיקרי הפתוח למבוי, היות שאנו תולים שנח לאדם יותר בפתח פרטי משלו מפתח מהמבוי^[12][13].

אף על פי שלכאורה תקנת שיתוף מבואות כוללת בתוכה את תקנת עירוב חצרות, שכן משמעה של תקנת שיתוף מבואות היא שכל בני המבוי אוכלים במקום אחד, ובכלל זה כלולים גם בני אותה חצר, וממילא לכאורה אין צורך בעירוב חצרות כאשר עושים שיתוף מבואות, בכל אופן לפי שיטת הרמב"ם חז"ל התקינו שיש לעשות עירוב חצרות גם במקום שעושים שיתוף מבואות. סיבת תקנה זו היא כדי שהילדים הגרים בחצר יהיו מודעים לתקנת עירוב חצרות, מאחר שהם יודעים על העירוב המונח בחצר, אבל אינם יודעים על השיתוף המונח במבוי ('שלא לישכח תורת עירוב מן התינוקות'). לפי שיטה זו אם עושים את השיתוף בפת, השיתוף מועיל במקום העירוב, היות שהילדים מכירים בשיתוף הפת, וכן אם משתפים במזון אחר ושכחו לערב, ניתן באופן חד פעמי להסתמך על השיתוף גם כעירוב חצרות^[14].

לפי שיטת הרמ"א, ניתן להסתמך על שיתוף המבואות כתחליף לעירוב החצרות, אף במקום שהמזון המשמש לשיתוף המבואות אינו פת (המזון הנצרך לעירוב החצרות), ואין צורך לעשות עירוב חצרות במקום שיתוף מבואות, ותקנת חז"ל שיש לעשות עירוב במקום שיתוף הייתה רק בזמנם^[15].

כיום נהוג להקיף מקומות יישוב באמצעות העירוב ההופך את כל השטח הפתוח בעיר לכרשות היחיד משותפת אחת גדולה. בעקבות כך אין לנו מבואות, שמקשרים בין החצרות לשטח הציבורי בעיר, היות שהשטח הציבורי עצמו נהפך לרשות היחיד לאחר שהוקף בעירוב, ונחשב ל'חצר של רבים'. לכן אין צורך בתקנת שיתוף המבואות, והיא אינה נוהגת כיום. לעומת זאת, מכינים עירוב חצרות, בדרך כלל ממצות, ומניחים אותו בבית כנסת מרכזי, כך שהעירוב נראה לרבים.

• עירוב
• עירוב תחומין
• עירוב חצרות
• תחום שבת
• הוצאה מרשות לרשות