יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תכנים שלא ברור מקומם בערך – ההגדרה בערך האנגלי שונה מההגדרה כאן, יש גם תכנים שלא ברור מה הקשרם דווקא כאן; ויקיזציה; חלוקה לפרקים;.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תכנים שלא ברור מקומם בערך – ההגדרה בערך האנגלי שונה מההגדרה כאן, יש גם תכנים שלא ברור מה הקשרם דווקא כאן; ויקיזציה; חלוקה לפרקים;.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שבע האמנויות החופשיות (בלטינית: Septem artes liberales) היו מקצועות הליבה שנלמדו בבתי הספר הקתדרליים והנזיריים בימי הביניים. מקצועות אלו נחשבו לידע בסיסי והכרחי למי שרצה ללמוד מדעים גבוהים באותה תקופה.
פירוש המילה artes בהקשר זה אינו אמנות במשמעותה המודרנית, כי אם "מקצוע" או "עבודה". התואר "חופשיות" נבע מהעובדה שרק אנשים חופשיים הורשו ללמוד אותן.
הטריוויום (לטינית: trivium, "שלוש הדרכים") הן שלוש אמנויות היסוד: דקדוק, רטוריקה ולוגיקה. הטריוויום היה נלמד בשנים הראשונות באוניברסיטאות ונחשב רק כהכנה ללימודים יותר מתקדמים, הקואדריוויום.
הקואדריוויום (לטינית: Quadrivium, "ארבע הדרכים") הן ארבע האמנויות המתקדמות מתוך שבע האמנויות החופשיות: אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה. הקואדריוויום נלמד לאחר סיום לימודי הטריוויום באוניברסיטאות, והוא נחשב כהכנה ללימודים מתקדמים יותר של פילוסופיה ותאולוגיה. על הקואדריוויום נאמר: ”אריתמטיקה היא חקר המספרים הטהורים, גאומטריה היא חקר המספרים במרחב, מוזיקה היא חקר המספרים בזמן, ואסטרונומיה היא חקר המספרים במרחב ובזמן.”[דרוש מקור]
בספרו של קפלה, "נישואיהם של פילולוגיה ומרקורי", מעניק החתן מרקורי לכלתו הטרייה את מתנת 7 האמנויות הליברליות (דקדוק, רטוריקה, דיאלקטיקה, גאומטריה, מתמטיקה, מוזיקה ואסטרונומיה). הספר שוכתב מחדש בידיו של ג'ון סקוטוס אריגנה, ובגרסתו החדשה, מעניקה הכלה פילולוגיה בתמורה למרקורי חתנה, את מתנת 7 האמנויות המכניות, כולל רפואה וארכיטקטורה. נראה כי עצם המשגת "האמנויות המכניות" היווה את השינוי המשמעותי ביחס כלפי אמנויות אלה על ידי הכנסייה - ממצב של אמנויות בזויות ונחותות לתפיסה המכירה בהן כחלק משלמות האדם.
את התואר Baccalauréat טבעו בצרפת, שם ניתן התואר לתלמידים שסיימו את לימודי הטריוויום באוניברסיטת פריז. מאוחר יותר הפך תואר זה ל-Bachelor of arts (בוגר אוניברסיטה), מונח המשמש עד היום כתואר ראשון במוסדות אקדמיים בישראל ובמדינות רבות אחרות.
שבע החכמות בספרות ישראל
בספרות ישראל לדורותיה נקראו שבע אומניות אלו בשם 'שבע החכמות', שאף נחשבו מייצגות את כלל גופי הידע של חכמות הגויים. לתפיסה זו תרמה העובדה כי המספר שבע הוא מספר טיפולוגי בתרבות היהודית. בהתאם לכך פורשו גם פסוקים מקראיים בהקשר לשבע חכמות אלו, כמו למשל הפסוק: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" (משלי ט:א). כך למשל גייס רבי שלמה מחלם (בעל הספר 'מרכבת המשנה') את הפסוק הזה כסיוע לקריאתו ליהודים ללמוד מקצועות כלליים ולא להצטמצם רק בלימודי קודש: "ומקרא עומד וצווח 'חצבה עמודיה שבעה', ולמה זה ימוש מפיכם, והיא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".
רבי נחמן מברסלב פירש בהתאם למספר 'שבע החכמות' גם את הפסוק ”כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה” (משלי, כד:טז). לפי פירושו, הצדיק הלומד את שבע חכמות הגויים על מנת להגיע באמצעותם אל האמת, יפול מצדקתו ויכשל באשמתם, והדרך אל האמת הדתית היא לקום מהם, כלומר לקפוץ ולהיפטר מן החכמות אל האמונה הדתית הפשוטה.[1]
לעומת גישתו השלילית של רבי נחמן ל'שבע החכמות', היו הוגים יהודיים שדווקא הטיפו לתלמיד החכם להשתלם בחכמות הגויים לצד חכמת התורה, ואף אלה דיברו לעיתים על לימוד 'שבע החכמות'. ידועה האמירה המיוחסת להגר"א,[2] ולפיה לימודן של שבע החכמות מומלץ לתלמיד החכם.
בימי הביניים בלטו בפרובאנס מלומדים יהודיים חשובים שתמכו בלימודי מדעים, ואף הם דיברו על 'שבע החכמות'. כך למשל ר' לוי בן אברהם בן חיים שבספרו בתי קשר הנפש והלחשים כלל שירים על שבע החכמות בעשרה מאמרים. ר' יעקב בן דוד פרוונצלי קרא אף הוא לתלמידי החכמים לעסוק בלימוד "שבע החכמות", וכתב: "כל חכמה מהז' חכמות המדעיות היא משובחת בעיני חכמינו ואהבו אותה אהבה גמורה. ומעולם לא תמצא בשום הגדה בעולם, לא בבבלי ולא בירושלמי ולא בשום מדרש, שגינו הם ז"ל שום חכמה".
זיהוי שבע החכמות בספרות היהודית
בזיהויין הספציפי של שבע החכמות ישנן כמה גרסאות בספרות היהודית המסורתית.
בפירושו של רבנו בחיי בן אשר (במאה ה14) על פרקי אבות (פרק ג, אות יח) מופיע הפירוט הבא של 'שבע החכמות' לפי סדרן: ההגיון, המספר, המידות, הטבע, התכונה, הניגון, האלוהות. המחבר מרחיב ומפרט מה עניינה של כל אחת משבע החכמות הללו. גם הרמב"ן (במאה ה13) מפגין היכרות עם סדר לימוד המדעים שהיה מקובל בתקופתו, ומציין שישה תחומי לימוד ספציפיים החופפים בתוכנם ובסדרם את אלו שיצוינו אחריו על ידי רבנו בחיי בן אשר. הרמב"ן מתאר את סדר לימוד החכמות האקדמי כך: "הם מבלין ימיהם בחכמת ההגיון כדי שלא יטעו בדרכי המופת. אחרי כן בחכמת הלמודים ומהם: חכמת המנין וחכמת המדות. התועלות המגעת מאלו לחכמת הגלגלים ... וכשיעתק לחכמת הניגון ... התועלת גדולה [של] אלו, הם שיבואו במחקר לחכמה שקורין 'מה שאחר הטבע' והיא חכמת האלהות".[3]
רשימות רבניות מאוחרות יותר, בעיקר מן העת החדשה, של 'שבע החכמות', שוב אינן חופפות תמיד לשבע החכמות הספציפיות שנהגו באקדמיה הימי-ביניימית, עובדה המפגינה את השתרשותו העברית של המושג 'שבע חכמות' כמושג מופשט וכוללני הנוגע ל'חכמות הגויים', אף במנותק מהקשרו הריאלי המקורי. כך למשל בספר קול התור מונה אותן כך:
