שביתת הענבים בדליינו הייתה שביתה של פועליםחקלאיים נגד מגדלי הענבים בקליפורניה. השביתה החלה ב-8 בספטמבר1965, ונמשכה יותר מחמש שנים. השביתה הסתיימה בניצחון משמעותי של הפועלים, בין היתר בשל חרם צרכנים על ענבים שנקטפו ושווקו על ידי פועלים שאינם מאוגדים, והובילה לחתימת ההסכם הקיבוצי הראשון עם התאגידים החקלאיים.
השביתה החלה כאשר הוועדה המארגנת של הפועלים החקלאיים, ובה בעיקר פועלים פיליפינים מדליינו, בהנהגתם של פיליפ ורה קרוז, לארי איטליונג, בנג'מין גיינס, ופיט ולאסקו, ארגנה עזיבה המונית של פועלים מחוות גידול ענבים, תוך דרישה לקבלת שכר שווה לשכר המינימום הפדרלי.[1][2][3]
שבוע לאחר התחלת השביתה, הצטרפה אגודת פועלי החקלאות הלאומית, ארגון צ'יקנו בעיקרו, בראשות סזאר צ'אבס, דולורס הוארטה, וריצ'רד צ'אבס,[4], ובסופו של דבר התמזגו שתי הקבוצות ויצרו את איגוד הפועלים החקלאיים (United Farm Workers או UFW) באוגוסט 1966.
באמצעות פעולותיה העממיות - חרם צרכנים, צעדות, התארגנות קהילתית והתנגדות בלתי אלימה, צברה התנועה תשומת לב לאומית למצוקתם של פועלים שהיו בין מקבלי השכר הנמוך שבאומה. עד יולי 1970, הצליח UFW להגיע להסכם קיבוצי עם מגדלי הענבים, שהשפיע על יותר מ-10,000 פועלים חקלאיים.
רקע
בעת המהפכה המקסיקנית ב-1910 נמלטו מקסיקנים רבים לארצות הברית. באותה העת, הביקוש לפועלים חקלאיים בארצות הברית היה גדול, וב-1920 הסדירה הממשלה אשרת עבודה שיועדה במיוחד עבור פועלים אלו. חוק ברסרו, כפי שכונה, אמנם הסדיר את מעמד העבודה החוקית של המהגרים המקסיקנים, אך לא הבטיח להם שכר מינימום, הגנה משפטית מפני ניצול, או זכויות אחרות, והפועלים הצ'יקנו הפכו לקבוצה חלשה וענייה, הסובלת מגזענות ומאפליה.
באותה תקופה, גם בשל הביקוש הגדול לפועלים, התרחשה הגירה משמעותית של פועלים מהפיליפינים, אשר במחוז דליינו בקליפורניה נקראו "המאגונג של דליינו". כמו מהגרים אסייתים אחרים, ובעיקר הסינים אשר מספרם היה גדול אף יותר, סבלו הפיליפינים מאפליה בחוק וכן מתכתיבים חברתיים.
התנאים בהם עבדו הפועלים החקלאים היו קשים, ואף נגדו את החוקים הקיימים בתקופה. ילדים ובוגרים עבדו כ-15 שעות ביום, מבלי שיסופקו להם שירותים או אוכל. המקסיקנים קיבלו כ-90 סנט לשעת עבודה, ועוד 10 סנט לארגז ענבים. הפיליפינים עד 30 סנט לשעה פחות מזה. הפועלים נדרשו לשלם כשני דולר ליום עבור צריפי הפח בהם חיו ללא מים זורמים או חשמל. משום כך, כל הפועלים ומשפחותיהם חיו מתחת לקו העוני.
הפועלים הפיליפינים התארגנו באיגודי עובדים יחסית מוקדם, כחלק מהמאבק נגד ניצולם ואפלייתם. בדליינו, האיגוד החקלאי הגדול ביותר של הפועלים הפיליפינים היה הוועדה המארגנת של הפועלים החקלאיים (National Farmworkers Association (NFWA)), שהיה חלק מאיגוד העובדים הארצי AFL-CIO, ובראשה עמד לארי איטליונג, יליד הפיליפינים אשר היגר בגיל 14 לארצות הברית, והיה בעל היסטוריה של ארגון ואיגוד עובדים, בין היתר באלסקה ובסיאטל במפעלי שימורים. האיגוד לא הוכר על ידי תאגידי החקלאות.
התחלת השביתה
אחרי בציר שיא בסתיו 1965, דרשו הפועלים הפיליפינים שכר של 1.40 דולר לשעה, ו-25 סנט לארגז, וביקשו לערוך בחירות לאיגוד המקצועי שייצג אותם מול התאגידים. התאגידים סירבו להם, ו-1,500 חברי NFWA החליטו לצאת לשביתה ב-8 בספטמבר 1965. היו ניסיונות קודמים לשבות, לפעמים בהצלחה חלקית, כמו במאי של אותה שנה, כאשר הפועלים זכו להטבת שכר, אך לא לחוזה המבטיח את זכויותיהם. פעמים רבות, איגודי הפועלים השונים (שבמסגרת תעשיית הענבים היו מחולקים בעיקר לאיגודים של מקסיקנים ואיגודים של פיליפינים) פעלו אלה נגד האינטרסים של אלה. עד כמה שהמקסיקנים נוצלו בעצמם, הפיליפינים הרוויחו עוד פחות מהם, והיו חיכוכים בין הקבוצות. לעיתים ניצלו המקסיקנים שביתות של הפיליפינים כדי לתפוס את מקומות העבודה שלהם.
אך הפעם התפתחו הדברים אחרת. איטליונג, עם מנהיגי הפועלים פיליפ ורה קרוז ופיט ולאסקו, פנה למארגן איגוד הפועלים הצ'יקנו, סזאר צ'אבס, והזמין אותו להוביל את אנשיו ולהצטרף לשביתה. ב-16 בספטמבר, יום העצמאות המקסיקני, ערך צ'אבס כינוס בכנסייה המקסיקנית המקומית על מנת לאפשר לחברי אגודת פועלי החקלאות הלאומית (National Farmworkers Association (NFA)) להחליט אם ברצונם להצטרף למאבק בדליינו. להתכנסות הגיע קהל משוער של יותר מאלף מאתיים חברי ארגון ותומכים, שביטאו את תמיכתם הנלהבת לשביתה.[5]
כמו איטליונג, צ'אבס היה מאגד עובדים ותיק. יליד אריזונה, למשפחה מקסיקנית-אמריקאית שאיבדה את חוותה בשפל הגדול, צ'אבס גדל כפועל עונתי נודד. כשהמשפחה השתקעה במחוז דליינו היה לחלק מתנועת הפועלים המתהווה, ואשר התפרצה לבמה הלאומית בשנות השישים.
משביתה לחרם
סזאר צ'אבס
תגובת החוואים לשביתה לא איחרה לבוא, והמשטרה, בשירותם, עצרה שובתים רבים, ואף ניסתה לפזר מפגינים בכוח. רבים מהם נפצעו.[6] צ'אבס שלח שני פועלים וסטודנט פעיל לעקוב אחר משלוח ענבים של אחד החוואים נגדם שבתו, והגיעו לנמל באוקלנד, שם שכנעו את עובדי הנמל לסרב להעמיס את המשלוח. כתוצאה, הושארו עשרת אלפים טונות של ענבים להירקב על הרציפים. אירוע זה הצית את ההחלטה לעורר חרם ככלי מרכזי במאבק נגד מגדלי הענבים.
הצלחה מוקדמת זו הובילה לשורה של הפגנות ברציפים של אזור מפרץ סן פרנסיסקו. איגודי עובדי הנמל פעלו בסולידריות עם הפועלים החקלאיים, וסירבו לטעון ענבים מחוות לא מאוגדות.
החרמות המוצלחות ברציפים הובילו את צ'אבס להשיק בדצמבר 1965 חרם רשמי נגד שני התאגידים הגדולים ביותר אשר היו מעורבים בתעשיית הענבים בדליינו, שנלי תעשיות וחברת דיג'ורג'יו.
הסרט הדוקומנטרי The Wrath of Grapes (1985) תיעד כיצד התאגידים השתמשו בטקטיקות של איומים ואלימות נגד המפגינים, בין אם דרך המשטרה או באמצעות חברות אבטחה פרטיות. חברת מ. קרטאן, למשל, שכרה חבורת בריונים ושלחה אותם לפזר באלימות הצבעת פועלים למען איגוד בדליינו. הם תקפו מפגינים, שברו שולחנות, וריסקו את הקלפיות.
הרחבת המאבק
ב-17 במרץ 1966 הוביל צ'אבס קבוצת פועלים במסע רגלי של שלוש מאות מייל מדליינו לבירת קליפורניה, סקרמנטו. היה זה ניסיון להפעיל לחץ על המגדלים ועל ממשלת המדינה לענות על הדרישות של הפועלים המקסיקנים והפיליפינים שיוצגו על ידי הארגונים שמאחורי השביתה. העלייה לרגל נועדה גם לעורר תשומת לב ציבורית נרחבת למטרתם של הפועלים. זמן קצר אחרי זה, התמזגו שני הארגונים השובתים לאיגוד הפועלים החקלאיים (United Farm Workers או UFW), והוכרו באופן רשמי על ידי AFL-CIO באוגוסט 1966.[7][8]
הכרה זו הייתה מרכזית למאבק—כעת, החרם קודם על ידי איגודי עובדים בכל רחבי ארצות הברית, והמודעות למאבק עלתה בעקבות סיקור נרחב בתקשורת. בספטמבר 1967, החרם הארצי הגיע לעיצומו.
במהלך הצעדה, שהייתה צעדת המחאה הארוכה ביותר בתולדות ארצות הברית, תושבי העיירות הקטנות בהן עברו המוחים יצאו לתמוך בצועדים, ובהתאם, גם החשיפה בתקשורת הייתה גדולה. עוד לפני שהסתיימה הצעדה, התקשר עורך דין מטעם שנלי תעשיות, וביקש לערוך מול הפועלים הסכם קיבוצי, שיכיר באיגוד NFWA, יספק העלאת שכר של 35 סנט לשעה, ויכלול בניית בית גיוס עבור הפועלים. היה זה הניצחון המשמעותי הראשון של השביתה.
אך תאגיד דיג'ורג'יו הענק, ועוד תאגידים חקלאיים בעקבותיו, לא הסכימו לחתום על חוזה, ובינתיים, האירועים בשטח הסלימו. כוח העבודה שלהם צומצם בחצי ויותר בעקבות השביתה, והם החלו לייבא עובדים מקסיקנים נוספים, אך רבים מאלה הצטרפו עד מהרה לשורות השובתים והמפגינים. בהתאם, גם טקטיקות האלימות נגדם גברו.
בו זמנית, חלק מהשובתים אבדו תקווה וביקשו לחזור לעבודה. צ'אבס עבד עמם להחיל האטת עבודה מבפנים, וכן ביצירת רשת מודיעין שפעלה לעודד פועלים לתמוך באיגוד ולהשתתף בפועלות שביתה והאטה.
אי-אלימות
הפגנה נגד סופרמרקט "ג'ול" בתמיכה לשביתת וחרם הענבים, שנת 1970
צ'אבס היה מחויב לפעילות בלתי אלימה במסגרת המאבק. במידה גדולה, הוא שאב מהאמונה הקתולית שלו ושל רוב הפועלים כדרך פעולה, כדוגמת הצעדה לסקרמנטו, שמוסגרה כעלייה לרגל, ולוותה בתפילות ציבוריות של תומכים קתוליים שפגשו בדרכם לבירה. במאי 1967, צ'אבס ערך מפגש תפילה המוני מול משרדי דיג'ורג'יו.
צ'אבס הסיק שלא יוכל להחזיק את השביתה רק בין הפועלים המקומיים ותמיכת עובדי נמל ואיגודים אחרים—ופעל ביתר שאת למנוע מראש את הביקוש לענבים מצד הצרכנים. בקיץ 1967, רשת מתנדבים בפרישה כלל-ארצית הקימו מטי מאבק בכנסיות ואולמות איגודים, כדי להפיץ את המסר "אל תקנו ענבים". הם פתחו בקמפיינים של שליחת מכתבים, מכתבים למערכות עיתונים וטורי דעה, ראיונות בתקשורת, נאומים ציבוריים, ודיבייט. הם ביקשו מבעלי מרכולים לא לקנות ענבים, וערכו הפגנות מול חנויות שסירבו להם.
לאחר יותר שנתיים של שביתה, ב-1968, החלו חלק מהשובתים לדבר על הסלמה ושימוש באלימות. צ'אבס הגיב בקריאה ל"צום והקרבה", מעשה של כפרה—שוב בהשראת האמונה הקתולית—שידגים את המשמעת הדרושה כדי לנהל מאבק אזרחי לא אלים. הפועלים, רובם דתיים מאוד, הגיבו בחיוב לקריאה זו, ורבים שעטו לצידו בדלאנו, ופתחו בשביתת רעב. צ'אבס שבת 25 יום, וירד במשקלו ביותר מ-15 ק"ג. כשהרופאים התעקשו שחייב בסכנה, הוא שבר את צומו באספה שכללה את הסנטור רוברט קנדי.
ביולי 1969, הופיע צ'אבס על שער טיים מגזין. עם הכרה זו בו כמנהיג לאומי, הוא יצא לסבב של 28 ערים ברחבי ארצות הברית, שם נאם בבקשה לתמיכה בשביתה ובחרם הענבים.
הצלחת השביתה
בשיא העימותים בין השובתים לתאגידים, ב-1967, חברת דיג'ורג'יו הציעה לשובתים לערוך בחירות לאיגוד—מעשה אשר התקבל אצל השובתים כהצלחה משמעותית. אך בזמן אמת, התאגיד חיבל בבחירות, ובפועל מנע מהבחירות להתקיים. זו הייתה נקודת מפנה בשביתה, כי אז החלו חלק מן הפעילים לדרוש מעשים ישירים יותר, וצ'אבס—כדי למנוע אלימות—הפנה כוחותיו לבמה הלאומית.
מושל קליפורניה, אשר חשש לשם הטוב של מדינתו, הורה על קיום בחירות אמיתיות בספטמבר של אותה שנה. בשלב זה, האיגודים המקסיקניים והפיליפיניים התמזגו כדי למנף את כוחם המשותף בבחירות נגד דיג'ורג'יו, ואכן UFW הפך לארגון בעל השפעה, עם היכולת למשוך תמיכה ממאוד איגודי עובדים ברחבי ארצות הברית. בבחירות שלבסוף נערכו, UFW ניצח ברוב גדול, תוצאה שלא רק הגבירה את הלגיטימציה שלו כנציג הפועלים, אלא גם היטיב עם התפישה לגבי איגודי עובדים בכל ארצות הברית. אך ההסכמים הקיבוציים מול המגדלים לא הגיעו בעקבות הבחירות, והשביתה והחרם נמשכו.
ב-1970, מספר מגדלים קטנים שספגו מכה כלכלית אנושה יותר מהחרם ביקשו לחתום על הסכמים עם איגודי הפועלים. שיווק ענבים בחותמת האיגודים איפשר למגדלים אלו לתמחר את תוצרם במחיר גבוה יותר, מה שבתורו הפעיל לחץ על מגדלים אחרים.
בשלב זה, הצטרפו 25 תאגידים גדולים למשא ומתן עם האיגוד וחתמו על הסכמים קיבוציים. יותר מ-10,000 פועלים היו כעת מיוצגים על ידי איגוד, וזכו גם לשכר גבוה יותר, של 1.80 דולר לשעה ועוד 20 סנט לארגז, ביטוח רפואי, והגבלת שימוש בנוגדי חרקים בשדות. וכך, בפועל, הגיע החרם לסופו, לבד ממספר קטן של מגדלי חסה וענבים, וכן יקבי גאלו, אשר החרם נגדם הסתיים רק ב-1978.[9]
מאוחר יותר, ב-1975, נחקק בקליפורניה חוק המאפשר בחירות סודיות לאיגודי עובדים, ובעקבותיו, בספטמבר של אותה שנה, UFW הגבירו באלפים את מספר הפועלים המאוגדים, וכך גם הטימסטרס (Teamsters), שהיו האיגוד היחיד שניצב מולם בבחירות. ב-1977 חתמו הטימסטרס על הסכם עם UFW לפיו יפסיקו לפעול כדי לייצג פועלים חקלאיים.
^Hurt, R. Douglas and for farm growers to cease exposing farm workers to dangerous pesticides. American Agriculture: A Brief History. Lafayette, Ind.: Purdue University Press, 2002. ISBN 1-55753-281-8
^Weber, Devra. Dark Sweat, White Gold: California Farm Workers, Cotton, and the New Deal. Berkeley, Calif.: University of California Press, 1996. ISBN 0-520-20710-6
^Feriss, Susan; Sandoval, Ricardo; and Hembree, Diana. The Fight in the Fields: Cesar Chavez and the Farmworkers Movement. New York: Houghton Mifflin Courtyard, 1998. ISBN 0-15-600598-0
.jpg)
