PROFILPELAJAR.COM

הרכבת התת-קרקעית בשיקגו הוקמה בשנת 1904 על ידי חברת המנהרות של אילינוי (אנ'). החברה הרחיבה את רשת המנהרות שנחפרה לצורך הנחת כבלי טלפון תחת רחובות העיר שיקגו, והפעילה בהן רכבת שנועדה להוביל מטענים מסוגים שונים. בשנת 1906 התחילה החברה להוביל ברכבת דברי דואר, אולם התקשתה לעמוד בלוח הזמנים שדרש הדואר האמריקאי. בשנת 1908 איבדה החברה את החוזה להובלת דואר. הרכבת התת-קרקעית בשיקגו שימשה כמודל להקמת רכבת הדואר התת-קרקעית בלונדון.

קרון דואר על הרציף בתחנת הרכבת המרכזית של שיקגו (אנ'), ליד פתח המעלית שתוריד את הקרון אל מפלס המנהרות התת-קרקעיות.

מפה המציגה (באדום) את פריסת רשת המנהרות של רכבת המטען התת-קרקעית. הקווים הירוקים מציגים את רשת הרכבת הרגילה ששירתה את שיקגו.

העתק (משנת 1906) של תרשים משנת 1902 המציג את עומק מנהרות רכבת המטען התת-קרקעית יחסית למנהרות המתוכננות של רכבות הנוסעים התת-קרקעיות.

קרונות המטען הראשונים אשר הורדו במעלית אל תוך מנהרות הרכבת התת-קרקעית ביום הראשון להפעלתה, 7 ביולי 1905.

רכבת המטען התת-קרקעית נכנסת אל אחת התחנות המאפשרות פריקה של המטען.

הרקע להקמת שירות רכבת המטען התת-קרקעית

בשנת 1899 קיבלה חברת הטלפון של אילינוי היתר לחפור רשת של מנהרות תחת רחובות העיר שיקגו, וזאת על מנת להניח בהן את כבלי הטלפון. התוכנית המקורית הייתה לקדוח מאות פירים ברחובות העיר, אשר בהם ירדו הפועלים אל עומק האדמה ודרכם יפנו את העפר שייחפר, אולם עיריית שיקגו לא אישרה זאת. בלית ברירה נאלצה חברת הטלפון לשנות את תוכניותיה, ולחפור את רשת המנהרות מתוך מרתף של אחד המבנים הגדולים בעיר. בתוך המנהרות הונחה מסילת ברזל צרה ברוחב של 61 ס"מ. באמצעות קרונות רכבת השירות הובילו את הפועלים, חומרי הבנייה וגלילי הכבלים אל תוך המנהרות, ופינו את כמויות העפר העצומות שנחפרו מאדמת שיקגו.^[1]

בשנת 1900, כשהחלה העבודה, נועדה הרכבת לשרת אך ורק את תהליך החפירה של המנהרות ופעולות התחזוקה של כבלי הטלפון, אולם בשנת 1903, לאחר שנחפרו מנהרות באורך של כ-26 קילומטרים מתחת לרחובות שיקגו, השתנו הדברים. חברת הטלפון פנתה אל עיריית שיקגו וקיבלה זיכיון להפעיל באמצעות הרכבת התת-קרקעית גם שירות של הובלת מטענים ודואר מתחת לפני הקרקע.

בשנת 1905, בעקבות קשיים כספיים אליהם נקלעה חברת הטלפון של אילינוי, נרכש חלק גדול ממניותיה על ידי חברת המנהרות של אילינוי אשר קיבלה את הבעלות על רשת המנהרות התת-קרקעית. באותה עת הסתיימו חפירתם ובנייתם של כ-42 ק"מ של מנהרות ומסילות ברזל, והתשתית הזו אפשרה לחברה לממש את הזיכיון להובלת מטען ברכבת התת-קרקעית.^[2]

בניית מנהרות הרכבת התת-קרקעית

הקרקע עליה בנויה העיר שיקגו מורכבת מאדמת חרסית רכה שהקלה מאוד את פעולת החפירה, אולם יצרה סכנה של קריסת קירות המנהרה. החופרים יצרו חתך אליפטי שגובהו שני מטרים ו-29 ס"מ, ורוחבו מטר אחד ו-83 סנטימטרים. קירות המנהרה צופו בשכבת בטון שעובייה 25 ס"מ בקירות ו-36 ס"מ ברצפת המנהרה. בקטעים מסוימים הוגדלה המנהרה על מנת לאפשר תמרון של הרכבת, והיא נחפרה בגובה של 4.27 מטרים וברוחב של 3.89 מטרים. הקירות צופו בחומרי איטום על מנת למנוע מרטיבות לחדור אל תוך המנהרה.^[3]^[2]

קטע של המנהרה בשלב חפירתה. ניתן לראות בבירור את חיפוי הבטון המצפה את קירות המנהרה שנחפרה באדמת החרסית.
השקים עם העפר שנחפר במנהרות הועלו במעלית אל פני הקרקע והועמסו על עגלות שהובילו אותם אל שפת האגם.

על פי דרישתה של עיריית שיקגו נחפרה המנהרה כך שתקרתה תהייה בעומק של לא פחות מ-6.86 מטרים, וזאת על מנת לאפשר פיתוח עתידי של רשת רכבות תחתיות להסעת נוסעים (כפי שאכן התרחש בתקופה מאוחרת יותר). בחלקים מן התוואי החופרים העמיקו אף יותר, כך שרצפת המנהרה הייתה בעומק של שנים עשר מטרים ו-19 ס"מ.^[4] 71 משאבות הותקנו בכל רחבי רשת המנהרות על מנת שניתן יהיה במהירות להתגבר על כל בעיה של דליפת מים.

תוך כדי החפירה הונחה מסילת ברזל זמנית ברוחב של 35.6 ס"מ עליה נעו מאות קרונות חשמליים קטנים שנבנו במיוחד לצורך פינוי העפר שנחפר. רוחב המסילה אפשר להניח בתוך המנהרה שתי מסילות ברזל זו לצד זו ולהאיץ את קצב פינוי העפר. מסילות אלו הוחלפו בהדרגה במסילה אחרת ברוחב של 61 ס"מ עליה ניתן היה להפעיל ציוד כבד יותר ששימש לאורך שנים. בשנת 1904 נרכשו 22 קטרים לשימוש בתוך המנהרות ועוד שני קטרים בעלי גלגלי שיניים לצורך טיפוס בקטע המשופע של המנהרה אשר קישרה בין הרשת התת-קרקעית ובין אזור התחזוקה שעל פני הקרקע. בשנת 1906 נרכשו מספר קטרים נוספים.

מבט לעבר הצטלבות של תעלות רכבת המטען התת-קרקעית.
שני קטרים (תוצרת מורגן (אנ')), מסוג המצויד בגלגל שיניים, נעזרים במסילה בעלת חריצים כדי להתגבר על השיפוע המוביל אל תחנה של הרכבת הנמצאת על פני הקרקע.

הובלת מטען ברכבת התת-קרקעית

ביום 7 ביולי 1905 הופעלה הרכבת התת-קרקעית עם הורדת קרונות המטען הראשונים לעומק המנהרות, והמטען הראשון של פחם הועבר באמצעות הרכבת ביום 13 באוקטובר 1905. באופן רשמי נחתם החוזה הראשון להובלת מטען כשנה לאחר מכן, ביום 15 באוגוסט 1906.^[1] באותה עת נסללו כ-72 ק"מ של מסילת ברזל בתוך המנהרות התת-קרקעיות, ועליהן נסעו 67 קטרים ו-400 קרונות מטען מסוגים שונים.

התוכנית העסקית שגיבשה חברת המנהרות של אילינוי התבססה בעיקר על הובלת דברי דואר, פחם, ופינוי אפר הפחם לאחר שרפתו.^[2] אובדן החוזה להובלת דואר בשנת 1908 (ראה בהמשך) חייבה את החברה להרחיב את מגוון המטענים ולהוביל סחורות מסוגים שונים אל בתי הכל-בו הגדולים שברחבי שיקגו.

החברה ניסתה להפיק מקורות הכנסה נוספים מרשת המנהרות התת-קרקעית. בתחילת שנות העשרים נחפרו פירים שקישרו בין המנהרות ובין שישה מאולמות התיאטרון בעיר, וזאת לצורך אספקת אוויר ממוזג לאולמות. תנועת הקטרים בתוך המנהרות הצרות גרמה לתנועה מתמדת של האוויר שבתוך המנהרות, והאוויר נדחס דרך הפירים אל חלל האולמות שעל פני הקרקע.^[3] בשנת 1933 נוצלו המנהרות על מנת להעביר דרכן צנרת להולכת קיטור.

רכבת המטען התת-קרקעית טעונה בסחורה במרתף חנות הכל-בו "מרשל פילדס" (אנ')
רכבת המטען התת-קרקעית יוצאת מתחנה לפריקת פחם במרתף אחד המבנים בשיקגו.
רכבת עמוסה בחביות עושה את דרכה ברשת המנהרות התת-קרקעיות.

הובלת דואר ברכבת התת-קרקעית

במהלך תכנון רכבת המטען התת-קרקעית בשיקגו הקפידו היזמים לקשר את תוואי המסילה אל בתי הדואר הגדולים ברחבי העיר, וזאת מתוך כוונה לאפשר את שינוע דברי הדואר בין מרכזי המיון.^[5]^[6]

בחודש ספטמבר 1906 נחתם חוזה בין שירות הדואר של ארצות הברית ובין חברת הרכבת התת-קרקעית בשיקגו ולפיו יועברו דברי הדואר בין בתי המיון באמצעות קרונות הדואר של הרכבת התת-קרקעית. החוזה נחתם לשנתיים במחיר של 172,600 דולר לשנה.

חברת הרכבות התקשתה מאוד לעמוד בלוחות הזמנים שנקבעו בתנאי החוזה, וכעבור כשישה חודשים החלה הנהלת הדואר לאיים בביטול החוזה.^[7] הדואר אמנם לא מימש את האיום, והמשיך להוביל את דברי הדואר באמצעות הרכבת התת-קרקעית, אולם בסוף שנת 1908, עם תום התקופה לה התחייבו, סירבו נציגי הדואר לחדש את החוזה עם נציגי הרכבת ובחרו להוביל את המכתבים בין בתי המיון באמצעים אחרים.^[2]

בשנת 1953 ניסתה חברת הרכבת התת-קרקעית לחדש את הקשרים עם הדואר האמריקאי, ולסכם את התנאים לחתימת חוזה חדש בין שני הארגונים. הוחלט על תקופת ניסיון קצרה בה תיבחן יכולת חברת הרכבת לספק שירות אמין ויעיל התואם את דרישת הדואר, אולם בתום תקופת הניסוי לא היה המשך לדברים, והובלת הדואר באמצעות הרכבת התת-קרקעית לא חודשה מעולם.

אחריתה של הרכבת התת-קרקעית

בשנת 1956 הכריזה חברת המנהרות על פשיטת רגל. כשלוש שנים לאחר מכן, בחודש אוקטובר 1959, לאחר ניסיונות כושלים להציל את החברה, נמכרו כל נכסיה במכירה פומבית תמורת 64,000 דולרים.^[1]

במהלך עבודות בנייה שנערכו בשנת 1992 באחד המרתפים בעיר התגלה בתוך המנהרות הנטושות קטר מספר 508, אחד מן הקטרים שנרכשו בשנת 1906 ושימשו את רכבת הדואר התת-קרקעית. הוא חולץ מן המנהרה, שופץ, והועבר לתצוגה במוזיאון הרכבת של אילינוי (אנ').