רכבת הדואר התת-קרקעית בציריך הוקמה בשנת 1938 על ידי הדואר השווייצרי (גר') ופעלה עד שנת 1980. היא נועדה לייעל את העברת דברי הדואר בין בית הדואר המרכזי של ציריך (גר') ובין סניף הדואר "ציריך 23", שפעל בתחנת הרכבת המרכזית. רכבת הדואר, שפעלה ללא נהג, נסעה על מסילה צרה ברוחב 60 ס"מ בתוך מנהרה תת-קרקעית שנחפרה לאורך 340 מטרים. בשנת 1980 הוחלפה רכבת הדואר בכלי רכב גלגלי.
בית הדואר המרכזי של ציריךמבט מתוך תחנת הרכבת המרכזית של ציריך לעבר בית הדואר המרכזי של העיר
הרקע להקמת רכבת הדואר התת-קרקעית
בסוף שנת 1927 הוחל בהקמת בית הדואר המרכזי של העיר ציריך בקרבת תחנת הרכבת המרכזית של העיר. כחלק מתכנון המבנה נבחנו הדרכים בהן ניתן יהיה לשנע ביעילות את דברי הדואר בין תחנת הרכבת לבין בית המיון שיוקם בבית הדואר המרכזי החדש. החשש העיקרי היה מן התחבורה הסואנת בכביש המפריד בין שני האתרים, והמתכננים ניסו להציע דרכים לעקוף את הרחוב הבעייתי.[1]
הפתרון עליו סוכם היה לבנות מנהרה תת-קרקעית שתקשר בין שני בתי הדואר, ולסלול בתוכה מסילת ברזל עליה תנוע רכבת חשמלית. בשנת 1929, לקראת סיום הבנייה של בית הדואר המרכזי, נחפרה המנהרה באורך של 340 מטרים, אולם סלילת המסילה נדחתה עקב חוסר תקציב.[1] בשלב הראשון החליטו מנהלי הדואר להעביר את דברי הדואר בין שני המבנים באמצעות כלי רכב רגילים.[1]
בניית התשתית לרכבת הדואר
העברת דברי הדואר בין שני בתי הדואר באמצעות כלי רכב שנסעו ברחובות העיר התגלתה כבעייתית מאוד, בדיוק כפי שצפו המתכננים. העומס ברחובות שסביב תחנת הרכבת המרכזית ובית הדואר המרכזי לא אפשר את מיון כמות הדואר, שרק הלכה וגדלה עם השנים. בשנת 1938 הובהר למנהלי הדואר כי אין מנוס מלחזור אל התוכנית המקורית ולהשלים את הקמת רכבת הדואר.
המנהרה, שנבנתה בשנת 1929 ולא הופעלה, נחפרה ברוחב של 2 מטרים ושבעים סנטימטרים, שיכול היה לאפשר סלילה של שתי מסילות ברזל מקבילות.[1] מטעמי חיסכון הוחלט להסתפק בהנחה של מסילה אחת ברוחב של 60 סנטימטרים, עליה תנוע הלוך וחזור רכבת דואר קטנה ללא נהג.[1] בין פסי מסילת הברזל נפרסו כבלי נחושת שסיפקו חשמל להנעת הרכבת.[1]
המנהרה ושתי תחנות הרכבת הוקמו בקומת המרתף של בית הדואר המרכזי ושל תחנת הרכבת המרכזית. בתחנה ששירתה את סניף הדואר שבתחנת הרכבת המרכזית הותקנה מעלית אשר קישרה בין מפלס המרתף, בו נסללה מסילת הברזל, ובין מפלס הקרקע, שם פעל בית הדואר. מסילת הברזל הובילה את רכבת הדואר ישירות אל תוך המעלית, אשר העלתה את הרכבת למפלס הקרקע בו טיפלו עובדי הדואר בטעינה ובפריקה של המכתבים.[1]
מבנה תחנת רכבת הדואר שתחת תחנת הרכבת המרכזית בציריך. המסילה הובילה את הקטר אל תוך המעלית שהעלתה אותה ממפלס המרתף אל בית הדואר שבמפלס הקרקע.
מבנה רכבת הדואר
הרכבת כללה קטר חשמלי שהורכב משני מנועים וביניהם משטח עליו ניתן היה להעמיס מן הצד מיכל עם דברי דואר. כלי התחבורה היה מסוגל לשאת דברי דואר במשקל של 250 ק"ג.[1] זמן הנסיעה בין שתי תחנות הקצה היה שתי דקות וחצי, כולל זמן הפעלת המעלית. בממוצע עשתה הרכבת את הדרך הלוך וחזור 150 פעמים ביממה.[1]
הרכבת החלה לפעול בחודש דצמבר 1938[1], והצדיקה בתוך זמן קצר את התקוות שתלו בה. היא חסכה זמן רב בהשוואה אל השיטה הקודמת, בה שימשו כלי רכב רגילים להעברת דברי הדואר בין שני המבנים, ואפשרה להאיץ את קצב הטיפול בדברי הדואר הרבים שעברו דרך בית המיון של ציריך.
בשנת 1958 שופצה התשתית של רכבת הדואר, והיא הוסבה לשימוש בחשמל זרם ישיר.
הפסקת השימוש ברכבת הדואר
לאורך השנים התבלתה התשתית של רכבת הדואר, והעלות של תחזוקתה השנתית לא הצדיקה עוד את המשך הפעלתה. היא הפסיקה לפעול ב-11 באוקטובר 1980, והוחלפה בכלי רכב רגילים.[2] כלי הרכב ששימש אותה הועבר לתצוגה במוזיאון התקשורת בברן (גר').
