האונייה בת גלים קשורה לרציף במצרים, בירכתיה בעברית ובאנגלית נמל הרישום חיפה
אונייה מהווה אושיה משפטית נפרדת מבעליה או קברניטה. רישום אוניות הוא התהליך שבו כל אונייה מקבלת את תעודותיה. ובכך משתייכת למדינה שבה נרשמה. הרישום מאפשר לאונייה לשוט בכל העולם, מכיוון שהוא מהווה הוכחה לאחריות על כלי השיט. ספינות המופעלות באופן בלתי חוקי, כגון על ידי פיראטים, או מבריחי סמים, אינן רשומות בדרך כלל על ידי המפעילים. אם כי גם ספינה רשומה עשויה להיתפס, אם יעשה בה שימוש באופן סמוי למטרות בלתי חוקיות.
החוק הבינלאומי מחייב שכל ספינה תהיה רשומה במדינה הנקראת "מדינת הדגל" שלה. ספינה כפופה לחוק מדינת הדגל שלה. נהוג לומר שהספינה מפליגה תחת דגלה של מדינת הרישום. מדינת הדגל של האונייה מפעילה פיקוח על כלי השיט ונדרשת לבדוק אותו באופן שוטף. לאשר את כשירות הציוד ואיכות הצוות, אבטחת בטיחות, מניעת זיהום ולהנפיק תעודות מאשרות על כך. הארגון שרושם בפועל את הספינה מכונה הרישום שלה. הרשמים עשויים להיות סוכנויות ממשלתיות או פרטיות. במקרים מסוימים, כגון תוכנית התאימות האלטרנטיבית של ארצות הברית, הרישום יכול להקצות צד שלישי לניהול בדיקות.
מרשם שפתוח רק לספינות מהמדינה שלו ידוע בתור "מרשם לאומי". פנקסים הפתוחים לאניות בבעלות זרה ידועים בשם "רישום פתוח" ונקראים דגלי נוחות. האונייה מניפה את הדגל בירכתיה ושם נמל הרישום כתוב מתחת לשם האנייה.
רישום אוניות נעשה מאז שהעסקים בים נהיו חשובים לכלכלה העולמית. במקור נועד לבקרה על ספינות מטען במדינות אירופאיות ימיות. כן שימש כדי לוודא שהספינות נבנות במדינה המקומית, כאשר הצוותים הם בעיקר מהמדינה המקומית. רישום אוניה שימש לתיעוד הבעלות עליה. התיעוד מספק עדות ברורה ללאום ומאפשר מימון עם זמינות של משכנתאות מועדפות על כלי שיט מתועדים.
דרישות לרישום
אוניות הפועלות בים הפתוח או חוצות גבולות בינלאומיים נדרשות להירשם. חלק מהמדינות מחייבות גם כלי שיט הפועלים רק במים טריטוריאליים להירשם במרשם הלאומי שלהם. וחלקם אוסרים על כלי שיט עם דגל זר לשנע סחורה בין נמלים בתוך המדינה. מדינת הרישום היא מדינת דגל של ספינה וקובעת את הלאום שלה וכן חוקים המסדירים את פעולתה ואת התנהגות הצוות שלה.
לכל מרשם יש כללים משלו לגבי סוגי כלי השיט שהוא יקבל לרישום. הרישום הליברי, למשל, רושם אוניות גדולות מ-500 טון נטו המנהלות סחר חוץ. כלי שיט מעל גיל 20 מחייבים ויתור וכן נכונות חברת הסיווג של כלי השיט להנפיק "אישורים סטטוטוריים" לכלי השיט. כלי שיט בני 15 שנה ומעלה חייבים להיות בעלי דו"ח מצב תקין של הסקר המיוחד של כלי השיט שייבדק על ידי מפקח בטיחות ימית.[2] מוקדי הרישום גובים תַשְׁלוּם עבור הרישום.
קשר למדינת הדגל
חייב להיות "קשר אמיתי" בין כלי שיט למדינת הדגל שלו. סעיף 5 של "אמנת ז'נבה על הים הפתוח" משנת 1958, שנכנסה לתוקף בשנת 1962, דורש כי "המדינה חייבת להפעיל ביעילות את סמכות השיפוט והשליטה שלה בעניינים מנהליים, טכניים וחברתיים על ספינות הרשומות בה". ישנן 63 מדינות צד לאמנה. העיקרון חזר על עצמו בסעיף 91 של "אמנת האומות המאוחדות בדבר חוק הים" משנת 1982 (UNCLOS), שנכנסה לתוקף בשנת 1994. על אמנה זו חתמו 167 מדינות.
בשנת 1986, ניסתה "ועידת האומות המאוחדות למסחר ופיתוח" להגדיר את מושג ה"קשר האמיתי" ב"אמנת האומות המאוחדות בדבר תנאים לרישום ספינות". האמנה בדבר תנאים לרישום ספינות תחייב שמדינת דגל תהיה קשורה לספינות שלה או על ידי שיתוף כלכלי בבעלות על ספינותיה או על ידי מתן יורדי ים לצוות האוניות. כדי להיכנס לתוקף, האמנה משנת 1986 דורשת אשרור 40 מדינות שכמות האוניות המצטברת שלהם עולה על 25% מכלל השייט העולמי. עד כה, רק 14 מדינות חתמו על האמנה.
מרשמים לאומיים או סגורים, דורשים בדרך כלל שהספינה תהיה בבעלות גורמים לאומיים, ולפחות חלקית תצוות על ידי אזרחי המדינה. למרשמים פתוחים אין דרישות כאלה. חלקם מציעים אף רישום מקוון.
בישראל על פי חוק כלי השייט, אם בעלים בעלי אזרחות ישראלית מחזיקים בחמישים אחוז או יותר מהבעלות על הספינה, כלי השייט כשיר לרישום בארץ, וחובתו של הבעלים הישראלי לרשום את כלי השייט בישראל.
החוק הישראלי מאפשר רישום כלי שיט שפחות מחמישים אחוז מהבעלות עליו שייך לאזרח ישראלי. במקרה זה על הבעלים לפנות לשר התחבורה ולבקש רישום מיוחד.
כמו כן מאפשר החוק בישראל לא לרשום כלי שיט לגביו יותר מחמישים אחוז שייך לאזרח ישראלי וזאת שוב בפנייה מיוחדת של הבעלים לשר התחבורה עם פירוט הטעמים.
