PROFILPELAJAR.COM

רוזה לוקסמבורג
Róża Luksemburg
	רוזה לוקסמבורג
לידה	5 במרץ 1871; זמושץ', פולין הקונגרסאית
פטירה	15 בינואר 1919 (בגיל 47); ברלין, רפובליקת ויימאר
שם לידה	Rozalia Luxenburg
מדינה	גרמניה, האימפריה הרוסית
השכלה	אוניברסיטת ציריך
מפלגה	המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, הליגה הספרטקיסטית, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית העצמאית של גרמניה, המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, Social Democracy of the Kingdom of Poland and Lithuania
השקפה דתית	אתאיזם
בן או בת זוג	גוסטב ליבק (1889–1903); ; יוליאן מרשלווסקי (1893–ערך בלתי־ידוע) ; ליאו יוגיכס ;
חתימה

רוזה (גם רוזליה) לוקסמבורג (בפולנית: Róża (רוּז'ה) Luksemburg; בגרמנית: Rosa Luxemburg; ‏5 במרץ 1871 – 15 בינואר 1919) הייתה מהפכנית יהודייה פולנייה-גרמנייה, ותאורטיקנית מרקסיסטית פמיניסטית. נרצחה בידי אנשי מיליציית פרייקור לאחר כישלון מרד הספרטקיסטים, מרד קומוניסטי בהנהגתה^[1].

קורות חיים

ילדות ונעורים

רוזה לוקסמבורג נולדה בשם רוזליה לוקסנבורג (Rozalia Luxenburg) בעיירה זמושץ' בפולין, אז חלק מהאימפריה הרוסית, למשפחה יהודית משכילה ומתבוללת מן המעמד הבינוני. אמה, לינה לבית לוונשטיין, הייתה דתייה שהרבתה לקרוא ספרי דת. אביה, אליאש (לימים אדוארד), היה סוחר עצים. היא הייתה הצעירה מבין חמשת הילדים במשפחה. בבית הוריה דברו גרמנית ופולנית ורוזה הצעירה למדה גם רוסית. בבית קראו ספרות יפה, ונערכו דיונים על ענייני העולם והשעה^[2]^[3].

המשפחה עברה לוורשה, וכשלוקסמבורג הייתה בת 5 פיתחה מחלה בירכיה, אשר ריתקה אותה למיטה במשך שנה וגרמה לה לצליעה קשה כל ימי חייה. בשנים 1880–1887 למדה בגימנסיה בוורשה והצטיינה בלימודיה. היא למדה ארבע שפות על בוריין, פיתחה בגיל צעיר חיבה לשפה המדוברת והכתובה ונעשתה לפעילה פוליטית בתנועות שמאל פולניות. בשלב זה כבר החלה להיות מעורבת בתנועות מהפכניות. כעבור שנתיים נאלצה להימלט לשווייץ על מנת להימנע ממאסר. בשווייץ השתלמה באוניברסיטת ציריך במדעי הטבע, במשפטים ובכלכלה ובשנת 1897 קיבלה תואר דוקטור במדע המדינה בנושא "ההתפתחות התעשייתית של פולין"^[4]. הייתה אחת הנשים הראשונות שקיבלו תואר דוקטור בכלכלה^[5].

בציריך פגשה את המהפכן לאו יוגיכס (Leo Jogiches), והתפתחה ביניהם מערכת יחסים אישית ואינטלקטואלית, שהייתה בעלת השפעה על חייה. השניים התנגדו ללאומנות של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (PPS), וייסדו ביחד בשנת 1893 את העיתון "מטרת הפועלים". לוקסמבורג הביעה בעיתון את דעתה לגבי המהפכה בפולין וטענה שהיא אפשרית רק אם תתחולל מהפכה כזו גם בארצות השכנות – גרמניה, אוסטריה ורוסיה, וכי המאבק בקפיטליזם חשוב יותר מן המאבק הפולני לעצמאות לאומית. בניגוד ללנין, שללה לוקסמבורג את הזכות להגדרה עצמית של הלאומים.

בשנת 1897 עברה רוזה לוקסמבורג לגרמניה ונישאה לסוציאליסט הגרמני גוסטב ליבק, על מנת להשיג אזרחות גרמנית, ולפעול במסגרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. נישואים אלו היו לשם מטרה זו בלבד, והשניים לא קיימו חיי משפחה בפועל.

בשנים 1907–1914 שימשה כמרצה בבית הספר של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בברלין.

הוגת דעות מהפכנית

בשנת 1903 הייתה לוקסמבורג מראשי הדוברים בוויכוח שבין אדוארד ברנשטיין ואוגוסט בבל על נושא ה"רוויזיוניזם". ברקע הדברים היה ניצחון אלקטורלי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית שהעניק לה כשלושה מיליוני קולות ושמונים ואחד מושבים ברייכסטאג. ברנשטיין ואנשי קבוצתו הרוויזיוניסטים, ראו בכך הזדמנות לקחת חלק בשלטון ולקבל משרות המגיעות להם מכוח ההישג בבחירות, כגון סגנות נשיאות הבית. בבל ולוקסמבורג, ועימה קרל ליבקנכט ראו בכך שיתוף פעולה עם הגורמים הבורגניים שאותם הם רוצים לחסל, ובגידה במשנתו של קרל מרקס. לוקסמבורג האמינה במהפכה, ולא בהשתלבות שקטה במשטר, אשר לדעתה, תחניק את הגורמים המהפכניים במעמד הפועלים.

לוקסמבורג נאבקה למען זכות הצבעה לנשים ולמען שינוי במעמדן. במאמרה "הפרולטרית" פנתה אל הפועלות וקראה להן להיות מעורבות פוליטית ולהצטרף אליה למאבק למען זכות הצבעה, זכות התמודדות לנשים ושיפור במעמדן.

ב־1905 חזרה לוורשה, נעצרה בעקבות פעילות מחתרתית ושוחררה על ידי חבריה למחתרת ששיחדו מספר קצינים.

לוקסמבורג התנגדה למלחמת העולם הראשונה, וחזתה את התמוטטות גרמניה והאימפריה האוסטרו הונגרית. עם פרוץ המלחמה, ייסדה לוקסמבורג ביחד עם ליבקנכט את "הליגה הספרטקיסטית", בתחילה כחלק מן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ולאחר מכן כמפלגה נפרדת. ארגון זה היה הבסיס למפלגה הקומוניסטית של גרמניה. על רקע זה נעצרה, ביחד עם ליבקנכט, וב-28 ביוני 1916 נידונה לשנתיים מאסר. בכלא המשיכה לכתוב ולהיות מעורבת בענייני השעה, והביעה תמיכה בלנין ובמהפכה הבולשביקית; אם כי ביקרה את דרכם בכמה עניינים. היא הבריחה מהכלא את כתביה וביניהם מכתביה לחברת נפש בשם סופי ליבקנכט.

יחסה של לוקסמבורג לאלימות במסגרת מהפכה קומוניסטית שתעביר את הגה השלטון לידי מעמד הפועלים היה מורכב. בכמה מכתביה ניכרת התנגדות לאלימות, כמו במאמר שכתבה בשנת 1911 שנקרא "אוטופיית השלום", אך במקומות אחרים היא מסרבת לגנות את הטרור במהפכת 1905 ברוסיה^[6] ובמאמרה "מהי ברית ספרטקוס" היא קוראת להתנגד למה שהיא תופסת כאלימות של הבורגנות "באגרוף ברזל" וקוראת "להעמיד את האלימות המהפכנית של הפרולטריון". באותו מאמר היא גם כותבת: "במלחמת המעמדות הזאת, האחרונה בתולדות העולם, ולמען המטרות הנעלות ביותר של האנושות, המסר שלנו לאויב הוא: אגודל לעין וברך לחזה!"^[6]. לוקסמבורג ביקרה את הפשרנות של הסוציאל-דמוקרטים בארצה אף יותר מאשר ביקרה את לנין; היא האמינה במהפכה באמצעים בלתי אלימים כמו שביתות ומרי אזרחי אך במקרה הצפוי של התנגדות אלימה מצד השלטון הקיים לא שללה אלימות.

ב-8 בנובמבר 1918 שוחררה לוקסמבורג מן המאסר, במסגרת חנינה כללית שהעניק הקאנצלר, הנסיך מקס פון באדן, בימיו האחרונים של משטר הקייזר, בטרם הכרזתה של רפובליקת ויימאר. בתקופה זו החלו הספרטקיסטים בניסיון להביא למהפכה קומוניסטית בגרמניה לפי המודל שאותו ראו ברוסיה – מדינה שהובסה בקרב, התמוטטות בית המלוכה, ויצירת מועצות פועלים שיהפכו לגופי שלטון. הרפובליקה הצעירה נאבקה בניסיונות אלו, שכללו הפגנות ענק של פועלים וחיילים משוחררים. על אף שלוקסמבורג סברה כי פעולות אלו מוקדמות מדי והרפתקניות, היא עמדה בין מנהיגי הפועלים, ונשאה נאומים מדי יום. נאומה האחרון ניתן בוועידת היסוד של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית.

ב-15 בינואר 1919 נתפסה לוקסמבורג יחד עם וילהלם פיק וקרל ליבקנכט על ידי חברי ארגון הפרייקור – ארגון ימני קיצוני של חיילים משוחררים. במשך מספר ימים לא נודע גורלם. מאהבה של לוקסמבורג, לאו יוגיכס, שניסה להתריע על היעלמותה, נעצר אף הוא ונרצח. ארבעה חודשים לאחר מכן נמצאה גופתה צפה בנחל בלב פארק טירגארטן בברלין, שם ניצבת אנדרטה צנועה לזכרה. כפי הנראה נחבטה בגולגולתה בקת של רובה, ולאחר מכן נורתה בראשה. היא קבורה בבית הקברות המרכזי פרידריכספלדה.

אישיותה

לוקסמבורג הייתה בעלת רגישות גדולה לסבל של כל יצור, חיה כאדם. היא ניחנה ביכולת לשאוב השראה אהבה וכוחות מסביבתה. ללוקסמבורג היו רגישות, קשב ליפה ודקות אבחנה, חיבור עמוק לטבע והבנה עמוקה לתחושות היצור החי. מצד אחד הייתה לוחמת צדק ואשת ברזל ומאידך הייתה בה השלמה וקבלת הסבל, ושמחה ושלווה פנימית שאינן תלויות בנסיבות. לוקסמבורג קיבלה את החיים כמו שהם יחד עם הזוועות שבהם ויחד עם זה נאבקה בעוולות ובחוסר צדק. הייתה קיימת דיאלקטיקה בין רגישותה לבין הדחף למאבק והזנה הדדית ביניהם. רגישותה נתנה לה את הכוחות לצאת למאבקים ובמהלכם היא נעשתה מודעת ורגישה יותר לעוולות. לוקסמבורג הייתה מודעת גם לנזקי הסביבה מבפגיעת האדם בטבע, טרם הייתה מודעות לנושא. היא התנגדה לכל שליטה של רוב במיעוט ולמאבקים בדרכים אלימות^[7].

הנצחתה

בגרמניה

בגרמניה המזרחית נחשבה לוקסמבורג לגיבורה לאומית, ועל שמה נקראה כיכר בברלין. לאחר איחוד גרמניה החליטה עיריית ברלין שלא לשנות את שם הכיכר. לוקסמבורג הונצחה בבול שהונפק בגרמניה המזרחית, והועלה כרעיון בישראל. עם מותה זכתה, לצד ליבקנכט שנרצח עימה, להערכת זכרם מפי לנין וטרוצקי, על תרומתם למעמד הפועלים, והזכירו את רדיפתם מצד סטלין.

בישראל

ב-18 באפריל 1999 הנפיק דואר ישראל סדרה שנייה של 6 בולי דואר על נושא "תרומת היהודים לתרבות העולם בעת החדשה"; בסדרה זו הוקדש בול לזכרה של רוזה לוקסמבורג שעליו מופיע דיוקנה. האמנית רות בקמן מלכא עיצבה את הבול^[8].

כתביה בעברית

כתבים נבחרים בשלושה כרכים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1943
מכתבים מבית-הסוהר, (תרגום מגרמנית: לאה גולדברג, 1942), תל אביב: ספרית פועלים, מהדורה מחודשת 2009.
שאלות עתים בוערות, מבחר כתבים, תרגום מגרמנית: הראל קין, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015^[9].
משבר הסוציאל-דמוקרטיה – עלון "יוניוס" 1916, (תרגום מגרמנית: אלעד לפידות), רסלינג, 2017^[10].
על מקורו של האחד במאי (1894), (תרגום: אבי גולדברג), 2022.

לקריאה נוספת

פאול פראהליך, רוזה לוקסמבורג, תל אביב: ספרית פועלים, מגרמנית ישראל רוזנצווייג, 1942.
יעקב טלמון, רוזה לוקסמבורג הספונטניות המהפכנית, מולד, ח, תש"ם.
אנגליקה טים (עורכת), בעקבות רוזה לוקסמבורג: מורשתה של רוזה לוקסמבורג והשמאל הגרמני והישראלי, תל אביב: קרן רוזה לוקסמבורג – הנציגות בישראל, 2009.
רוברט ס' ויסטריך, השורשים היהודיים של רוזה לוקסמבורג, כיוונים, 1, תשל"ט, עמ' 71–85
יאיר הראל, 70 יהודים ששינו את העולם, לרגל 70 שנה למדינת ישראל, מטר, 2018, עמ' 111–114.
קייט אוונס, רוזה האדומה – ביוגרפיה גרפית של רוזה לוקסמבורג, מאנגלית ניב סבריאנו, הוצאת פרדס, 2019^[11]
ליאור טל שדה, ענווה ונכנעת: הומניזם עמוק בכתיבתן של לאה גולדברג ורוזה האדומה, בתוך "מה למעלה מה למטה", הוצאת כרמל 2022.