רספה נולד בהנובר, והוטבל ב-28 במרץ 1736.[1] למד משפטים בגטינגן ולייפציג ועבד כספרן באוניברסיטת גטינגן. ב-1762 הוא התמנה לפקיד בספריית האוניברסיטה בהנובר, וב-1764 למזכיר של ספריית האוניברסיטה בגטינגן. הוא נודע כחוקר רב-תכליתי והתמחה בידיעת הטבע ובחקר עתיקות, והוא פרסם כמה שירים מקוריים וגם תרגומים של שירים של אוסיאן. ב-1765 פרסם את האוסף הראשון של יצירותיו הפילוסופיות של לייבניץ.[2] הוא גם כתב מסה על האסופה "שרידי השירה האנגלית העתיקה" של תומאס פרסי (אנ').[3]
ב-1767 הוא מונה לפרופסור באוניברסיטת קאסל (אנ'), ולאחר מכן לספרן. הוא תרם ב-1769 מאמר זואולוגי לכרך ה-59 של Philosophical Transactions (אנ')[א], שהביא לכך שהוא נבחר לעמית של החברה המלכותית של לונדון, והוא כתב רבות על כל מיני נושאים. בשנת 1774, הוא ייסד כתב עת קצר-ימים בשם "Der Casselische Zuschauer".[1] משנת 1767, הוא היה אחראי על כמה אוספים של פרידריך השני, רוזן הסן-קאסל. הוא נאלץ לברוח לאנגליה ב-1775 לאחר שנסע לאיטליה ב-1775 כדי לקנות חפצי ערך עבור הרוזן. נמצא שהוא מכר את חפצי הערך של הרוזן ושלשל את הרווח לכיסו.[3] הוא נזרק מהחברה המלכותית באותה שנה בגלל "הונאות רבות והפרות אמונים גסות".[4]
בלונדון הוא השתמש בידע שלו באנגלית ובהשכלתו כדי להתפרנס על ידי פרסום ותרגום ספרים בנושאים שונים. מלבד סיוע בתרגום "מסע מסביב לעולם" של גאורג פורסטר לגרמנית, הוא גם תרגם יצירות גרמניות לאנגלית, ויש רמיזות אליו כ"מלומד הולנדי" ב-1780 בכתביו של הוראס וולפול, שנתן לו כסף ועזר לו לפרסם את "מסה על מקור ציור השמן" (1781). אך רספה נשאר עני, והחברה המלכותית מחקה את שמו מרשימותיה.
מטיל הטרווידל (אנ'), שנמצא בשנת 2003, הוא גוש טונגסטן שנמצא בחוות טרווידל ומתוארך כבן 150 שנה לפחות. עובדה זו עשויה להקדים את ההתכה המוקדמת ביותר הידועה של המתכת (שדורשת טמפרטורות גבוהות במיוחד) והובילה להשערות שייתכן שהיא הופקה במהלך ביקור של רספה במכרה "האפי-יוניון" (בפנטואן (אנ') הסמוכה) בסוף המאה השמונה-עשרה. רספה היה גם כימאי עם עניין מיוחד בטונגסטן.[5][6] זיכרונות על כושר ההמצאה שלו נשארו עד אמצע המאה ה-19. בהיותו בקורנוול, נראה שהוא כתב את הגרסה המקורית של עלילות הברון מינכהאוזן; אין הסכמה באשר לשאלה האם הוא כתב גם את מספר ההמשכים שהופיעו עד 1792.[3]
תמונה מתוך מהדורה הולנדית ישנה של מינכהאוזן
הוא גם עבד עבור המו"ל המפורסם ג'ון ניקולס (אנ') בכמה פרויקטים, ביניהם היה קטלוג תיאורי שערך את אוסף המשחות והיציקות של אבני חן של ג'יימס טאסי (אנ'), בשני כרכים בגודל קווארטו (1791). לאחר מכן רספה עקר לסקוטלנד, ובקאית'נס (אנ') מצא פטרון בסר ג'ון סינקלייר מאולבסטר (אנ'), שאת עניינו במינרלוגיה הוא המשיך לטפח על ידי העמדת פנים שהוא מגלה עורקים של מינרלים יקרי ערך וברי שימוש באחוזותיו. רספה "שתל" את "הממצאים" באדמה בעצמו, וכאשר המרמה הייתה על סף חשיפה, הוא נמלט.[3] לבסוף הוא עבר לאירלנד, שם ניהל מכרה נחושת באחוזת הרברט בקילרני (אנ') שבמחוז קרי. הוא מת בקילרני מטיפוס הבטן, בנובמבר 1794.
סיפורי הברון מינכהאוזן התפרסמו כאשר הם 'הושאלו', תורגמו לגרמנית וקושטו במקצת על ידי גוטפריד אוגוסט בירגר (אנ') ב-1786 - והיו בין ספרי הקריאה האהובים על הדורות הבאים, כמו גם הבסיס לכמה סרטים, כולל "הרפתקאות הברון מינכהאוזן" של טרי גיליאם בהשראת הסרט "הברון המופלא מינכהאוזן (אנ')" של קרל זמאן (אנ') (במאי צ'כי), שנעשה עשרים שנה לפני כן (Baron Prášil; 1961). אחרים במהלך חייו של רספה היו מודעים גם הם לכך שהוא חיבר את ההרפתקאות, כולל חברו הגאולוג ג'ון הוקינס (אנ'), שמזכיר את ספרו של רספה במכתב לצ'ארלס לייל. רק ב-1824 חשף הביוגרף של בירגר את האמת על הספר.[3]
פעילות הכרייה המפוקפקת של רספה בסקוטלנד סיפקה את המודל לדמותו של הרמן דוסטרסוויבל, נוכל מכרות גרמני ברומן "האנטיקוואר (אנ')" של וולטר סקוט (1816), המתרחש בסקוטלנד בסוף המאה ה-18. בהקדמה לרומן, סקוט עצמו ציין כי דמותו של דוסטרסוויבל עשויה להיראות "מאולצת ובלתי סבירה", אך כתב: "... הקורא עשוי להיות סמוך ובטוח שחלק זה של הנרטיב מבוסס על עובדה של התרחשות ממשית".[7]
לקריאה נוספת
Carswell, John Patrick (1950). The Prospector: Being the Life and Times of Rudolf Erich Raspe (1737–1794). London: Cresset Press.
Dawson, Ruth (1979). Rudolf Erich Raspe, The Geologist Captain Cook Refused. Studies in Eighteenth-Century Culture 8, 269–290.
Linnebach, Andrea, ed. (2005). Der Münchhausen-Autor Rudolf Erich Raspe: Wissenschaft – Kunst – Abenteuer. Kassel: Euregioverlag.
Tarkka-Robinson, Laura (2017). Rudolf Erich Raspe and the Anglo-Hanoverian Enlightenment. University of Helsinki. ISBN978-951-51-2833-1.
Wiebel, Bernhard & Gfeller, Ursula (2009). Rudolf Erich Raspe als Geologe – vom "vulkanischen Mordbrenner" zum Zweifler am Vulkanismus. Philippia 14/1, p. 9–56. Kassel: Abhandlungen und Berichte aus dem Naturmuseum im Ottoneum. (Containing the transcription of a letter of 40 pages, R. E. Raspe to John Hawkins, dealing geological theories.)
