מעמדו של הרמטכ"ל מוגדר בחוק יסוד: הצבא, שנחקק בשנת 1976 ובו נאמר (סעיף 3):
(א) הדרג הפיקודי העליון בצבא הוא ראש המטה הכללי.
(ב) ראש המטה הכללי נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון.
(ג) ראש המטה הכללי יתמנה בידי הממשלה לפי המלצת שר הביטחון.
למעשה, שר הביטחון חייב להגיע להסכמה על המינוי עם ראש הממשלה, שכן רק לראש הממשלה הסמכות להביא את המינוי לאישור הממשלה.
המינוי קצוב לתקופת כהונה בת שלוש שנים, אשר ניתן להאריכה בשנה נוספת. תקופה זו אינה מוגדרת בחוק, אך נהוגה החל מקום המדינה[1][2].
חוק יסוד: הצבא לא מתייחס כלל לסמכותו של ראש הממשלה כלפי הרמטכ"ל. למעשה ממילא שר הביטחון חייב ליידע את ראש הממשלה על כל פעולה משמעותית שצה"ל רוצה ליזום (גם לפי "מסמך הקונסיטיטוציה" וגם לפי נוהלים פנימיים שקיימים במשרדי ראש הממשלה ושר הביטחון).
חנן מלצר בתפקידו בפרקליטות הצבאית כתב חוות דעת ובה שלוש גישות אפשריות ליחס בין הרמטכ"ל לשר הביטחון:
כפיפות מוחלטת – השר רשאי להתערב בכל נושא, והוא מעין 'רמטכ"ל על' (כנציג הממשלה).
כפיפות אסטרטגית – הרמטכ"ל כפוף לשר הביטחון בנושאים בעלי משמעות מדינית או אסטרטגית, אך ניהול שוטף ואירועים טקטיים בסמכות מלאה של הרמטכ"ל.
כפיפות יחסית – בנושאים האסטרטגיים הרמטכ"ל כפוף לשר הביטחון, אך בניהול שוטף ואירועים טקטיים שר הביטחון מוסמך רק לאשר או לפסול את הצעת הרמטכ"ל.
בפרקטיקה נהוגה "כפיפות יחסית". כך מינוי קצינים מדרגת אל"ם נקבע בידי הרמטכ"ל בלבד, אך המינוי נכנס לתוקף רק לאחר אישור שר הביטחון (או אישור ראש הממשלה אם הרמטכ"ל מעוניין להביא לאישורו).
מסמך אסטרטגיית צה"ל שפרסם הרמטכ"ל גדי איזנקוט הרחיב את הגדרת תפקיד הרמטכ"ל והגדירו כ"מפקד המערכה" וכמי שקובע את "הרעיון והתפישה להשגת המשימה". הרמטכ"ל מתפקד הן כחוליה המקשרת בין הצבא לדרג המדיני, הממשלה ובתוכה הקבינט, הן כיועץ להפעלת הכוח ובניינו והן כמפקד הצבא במערכה כולה, וכקבלן הביצוע של החלטות הממשלה ושל בניין הצבא[3].
היסטוריה
תפקיד הרמטכ"ל החל בארגון "ההגנה", שם נקרא בשם זה מי שעמד בראש המטה הכללי של "ההגנה". עם הקמת צה"ל, הוסבו מטכ"ל ההגנה והרמטכ"ל שעמד בראשו, יעקב דורי לעמוד בראש צה"ל.
הרמטכ"ל מתמנה רשמית לתקופת כהונה בת שלוש שנים, אשר ניתן להאריכה בשנה נוספת. יוצא דופן היה רפאל איתן אשר כהונתו הוארכה פעמיים, והוא כיהן במצטבר חמש שנים. מנגד, היו מספר רמטכ"לים אשר לא סיימו את תקופת כהונתם המלאה: יגאל ידין התפטר על רקע חילוקי דעות לגבי תקציב צה"ל. מרדכי מקלף כיהן בתפקיד במשך שנה אחת בלבד על פי בקשתו, דוד אלעזר נאלץ להתפטר על רקע המלצות ועדת אגרנט שחקרה את מלחמת יום הכיפורים, ודני חלוץ התפטר בשל הביקורת על התנהלות מלחמת לבנון השנייה. כמו כן, שני רמטכ"לים ויתרו על חלק מהארכת כהונתם: אמנון ליפקין-שחק ביקש לסיים את תפקידו באמצע השנה הרביעית, על רקע רצונו לעבור לפוליטיקה ולהתמודד על ראשות הממשלה. חיים לסקוב ביקש שלא לכהן שנה רביעית על רקע חילוקי דעות שלו עם שמעון פרס.
בשנת 2005 אריאל שרון ושאול מופז לא האריכו את כהונתו של משה יעלון לשנה רביעית, במהלך שהתפרש כהדחה על רקע התנגדותו של יעלון לתוכנית ההתנתקות. על מנת למנוע בעיות כאלו בעתיד, וכפי שנעשה לגבי משרות אחרות כמו זו של נשיא המדינה, מינה שר הביטחון עמיר פרץ את רב-אלוף גבי אשכנזי בשנת 2007 לתקופה של ארבע שנים, ובכך הסיר את חוסר הוודאות בנוגע להוספת השנה הרביעית (אך לקראת סוף כהונת אשכנזי עלתה סוגיית הארכת כהונתו לשנה חמישית).
עם סיום כהונתו, חלה על הרמטכ"ל (בדומה לבכירים נוספים במערכת הביטחון בישראל) תקופת צינון של שלוש שנים קודם שיוכל להיבחר כחבר הכנסת, להתמנות לשר בממשלה או להיבחר לראשות הממשלה.
נכון למאי 2024 הצטרפו לפוליטיקה 14 רמטכ"לים לשעבר, יותר ממחצית מכלל הרמטכ"לים שכיהנו בישראל. הבולטות של בכירי מערכת הביטחון בפוליטיקה בישראל היא תופעה יוצאת דופן, ובמיוחד בקרב מדינות דמוקרטיות.[דרוש מקור]
בני גנץ הצטרף לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת למערכת הפוליטית. גנץ כיהן כשר ביטחון בשתי ממשלות וכשר ללא תיק בממשלת החירום וכחבר בקבינט המלחמה לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל.