ראס ג'ראבה (בערבית: رأس جرابة) הוא כפר בלתי מוכר הנמצא מזרחית לדימונה על אדמות רשות מקרקעי ישראל (להלן רמ"י) בתוך שטח השיפוט של העיר דימונה,^[1][2] ומשתרע על שטח של כ-340 דונם, בחלוקה ל-10 שכונות. מיקום הכפר הוא בחלקה 1 של גוש 400255.^[3] תושביו הם 90 משפחות גרעיניות של בדואים הנמנים עם שבט אלהואשלה ומשפחות אחרות. לדברי המשפחות, הן מתגוררות בכפר מזה עשרות רבות של שנים, ואזור הכפר הוא חלק משטחי השבט הבדואי אלהוואשלה שחי באזור במשך מאות שנים.^[4] הכפר עלה לכותרות בעקבות תביעה של רמ"י לפנותו כדי שיהיה אפשר לתכנן באזור שכונה חדשה של העיר דימונה, תביעה אשר התקבלה על ידי בית משפט השלום בבאר שבע^[5][1]. מרכז עדאלה הגיש בשם בני הכפר ערעור לבית המשפט המחוזי,^[6] אשר נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע.^[7]

ערך זה מתמקד בהיבט המשפטי של פינוי ראס ג'ראבה, אך לפינוי יש היבטים ציבוריים ומנהליים בתחום הליכי התכנון^[8] . פסק הדין של בית משפט השלום נמנע מעיסוק בהיבטים הללו והפנה את הנתבעים להתמודד בהם באמצעות הגשת התנגדויות לתהליכי תכנון, הגשת בג"ץ נגד החלטות מנהליות, וכדומה.^[1] אכן, בני הכפר הופיעו בפני הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הדרום, כפי שמצוטט בהמשך.

החל מ-1969 חל על מקרקעין חוק המקרקעין תשכ"ט-1969^[9] . סעיף 7 בחוק קובע כי עסקת מקרקעין נגמרת ברישום בלשכת רישום המקרקעין (טאבו), ובסעיף 8 כי התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב. מאידך, סעיף 156 שומר על "זכויות שהיו קימות ערב תחילתו של חוק זה במקרקעין האמורים בהם". לטענת בני הכפר, המפורטת בפסקה כתב הגנה, הם התיישבו במקרקעין שבמחלוקת לפני 1969 ולכן יש להם זכויות שמורות במקרקעין, התקפות למרות רישומו בלשכת רישום המקרקעין כאדמת רמ"י .

כתב תביעה לדוגמה התפרסם באתר עדאלה.^[3] כתב התביעה טוען כי המקרקעין רשומים ברישום המקרקעין כאדמת רמ"י, וכי הנתבעים מחזיקים בה שלא כדין, והציבו בהם ללא היתר מחוברים ומטלטלין. הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב הציעה פתרונות אכלוס עבור הנתבעים והפתרונות נדחו על ידי נציגי הנתבעים. התובעת מבקשת שהנתבעים יסלקו ידם מן המקרקעין, יפנו את המטלטלין ויסירו את המחוברים. כמו-כן מבקשת התובעת להסמיך אותה לפנות את המקרקעין אם הנתבעים לא יעשו זאת בעצמם.

כתב הגנה לדוגמה התפרסם באתר עדאלה.^[4] טענות הנתבעים מתחלקות לשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה טוענים הנתבעים לזכויות על המקרקעין. הנתבעים חברים בקהילה משותפת שהתגבשה לפני עשרות שנים, לאחר שהשבט חי באזור מזה מאות שנים. הם מתגוררים במקרקעין כדין, עוד קודם שהמקרקעין נרשמו על שם רמ"י ואף לפני חקיקתו של חוק המקרקעין ב-1969, והם אינם פולשים או מסיגי גבול. בנוגע לרישום בעלות המדינה במקרקעין, הנתבעים טענו שנפל פגם בהליך הרישום וכי ישקלו לפעול בהליך מתאים לתיקון הרישום בלשכת רישום המקרקעין. עוד טענו הנתבעים שהם ברי רשות בלתי הדירה במקרקעין. הנתבעים טענו גם להתיישנות ושיהוי.^[1]

בקבוצה השנייה של הטענות, הנתבעים טענו שהתכלית של פינוי הכפר והריסתו אינה כדין ומנוגדת הן לעקרונות המשפט המנהלי והן לעקרונות המשפט החוקתי. זאת, כיון שביסוד כתה התביעה תכלית פסולה של הרחבת העיר דימונה על חורבותיו של הכפר מבלי לתת משקל כלשהו לזכויות ולאינטרסים הלגיטימיים של התושבים.

להלן עיקרי פסק הדין של השופט מנחם שח"ק:^[1]א. היות שהמקרקעין רשומים בלשכת רישום המקרקעין בבעלות המדינה, נטל ההוכחה על כתפי הנתבעים להוכיח שיש הצדקה לדחות את תביעת הפינוי ולהתיר לנתבעים להמשיך להחזיק במקרקעין.

ב. המחלוקת העובדתית היא בשאלה אימתי החלה תפיסת הנתבעים במקרקעין, והאם נתנה להם הרשאה על ידי השלטון הצבאי .

ג. התביעה הציגה תצלום אוויר מ-1956 המראה שטח ריק, ומ-1978 המראה מבנים ספורים בלבד. המומחיות מטעם ההגנה נאווה ושגיא הציגו מבנים מלבניים החל משנת 1956, אך לא במקום המקרקעין שבמחלוקת. תצלומי האוויר שהציגו נאווה ושגיא לא תומכים בטענות הנתבעים לקיומה של התיישבות במקרקעין לפני שנת 1978.

ד. עדות פריג' אלהואשלה, יליד 1939, על חייו באזור מאז ילדותו אינה ממוקדת במקרקעין שבמחלוקת אלא מתייחסת לאזור כולו, שבו נדדה משפחתו במשך השנים. גם עדויות תושבים אחרים מצביעות על מגורים באוהלים נודדים במרחב בלי הצבעה על המקרקעין שבמחלוקת. עדותו של פריג' ניתנה גם לגבי קבלת הרשאה למגורים במקרקעין מהשלטון הצבאי. אין בתצהיר ובעדות כדי לבסס קביעה שבני שבט אלהואשלה קיבלו הרשאה לשבת במקרקעין מגורם מוסמך.

ה. הנתבעים לא חזרו בכתבי הסיכום על הטענה שהם בעלי המקרקעין, אולם השופט נדרש לעניין וקבע שאין בסיס לטענה זו.

ו. בכתבי הסיכום טענו הנתבעים שהם ברי רשות במקרקעין, הן רשות חוזית והן רשות מכללא מכוח השתק. הטענה לרשות חוזית נשענה על קבלת הרשאה למגורים מהשלטון הצבאי, אשר נדחתה בסעיף ד. באשר לאפשרות של רשות מכללא מכוח השתק, ככל המדובר במקרקעי ציבור זו אינה רשות בלתי הדירה ולכן התובעת רשאית לחזור בה מרשות זו ולבטלה על ידי תביעה לפנות את המקרקעין.

ז. בקשר לטענות התיישנות ושיהוי, קבע השופט כי על מקרקעין שכיום הם מוסדרים לא חלה התיישנות ביחס לעילת תביעה שבאה לעולם אחרי כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין.

ח. טענות הנתבעים ביחס לתכנון אינן נוגעות לתובעת רמ"י שאינה מוסמכת לתכנן בשטח השיפוט של עירית דימונה. הטענות ביחס לתכנון אינן נושא לדיון בבית משפט אזרחי אלא במסגרת תהליכי תכנון, בית משפט לעניינים מנהליים ובבית המשפט העליון. הנתבעים צריכים לתקוף ישירות החלטות תכנון הפוגעות בהם, לטענתם, באמצעות המסלולים המתאימים ובית משפט השלום מנוע מלעסוק בכך.

ט. הנתבעים לא הוכיחו את הטענה להפרדה פסולה בין בדואים ויהודים (סגרגציה). לעומת זאת, התובעת שבה והדגישה שהתובעים רשאים לרכוש נדל"ן בעיר דימונה, ובכלל זאת במסגרת שכונת רותם המתוכננת, ככל אדם אחר.

בתאריך 31.7.2023 התקיים דיון נרחב בהשתתפות נציגי הכפר ונציגי הכפר הציגו את רצונם להשתלב בתוכנית במתכונת זו או אחרת. לאור זאת, החליטה הוועדה כי "יש לבחון אפשרת שילובם עם הרשות המקומית ועם הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב".^[10]

כתב הערעור ופסק הדין מופיעים שניהם באתר עדאלה.^[6][7] כתב הערעור העלה שתי קבוצות של טענות כדלקמן:

א. טענות בנוגע לזכויות בני הכפר במקרקעין בו הם מתגוררים והן כוללות טענה לזכות בעלות בניגוד להחלטת בית משפט השלום שאין להם שום בעלות על המקרקעין, טענה לכך שבני הכפר הם ברי רשות בלתי הדירה לגור במקרקעין בניגוד להחלטת בית משפט השלום שאינם ברי רשות כלל וודאי אינם ברי רשות בלתי הדירה, וטענה להתיישנות אשר בגינה מנוע רמ"י מלתבוע את סילוקם.

ב. טענות בקשר לפגם בקבלת ההחלטה לפינויים מהמקרקעין, תוך השענות על הנמקות מהתחום החוקתי, המנהלי ותחום התכנון.

תשובת רמ"י נסקרת בהרחבה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

בית המשפט המחוזי דחה את כל טענות המערערים, מלבד הטענה שבני הכפר היו ברי רשות בלתי הדירה במקרקעין, אשר אותה קיבל באופן חלקי. בית המשפט המחוזי פסק כי בניגוד להחלטת בית משפט השלום בני הכפר אכן היו ברי רשות במקרקעין, עד לקבלת תביעת הפינוי מרמ"י. מכל מקום, בית השפט המחוזי פסק כי רשות זו הייתה הדירה, בניגוד לטענת המערערים כי היא בלתי הדירה. בהתאם לקביעה זו פסק בית המשפט המחוזי כי הרשות פגה עם קבלת תביעת הפינוי ולפיכך על בני הכפר לפנותו לפי דרישת רמ"י.