קטיה לוהר (בגרמנית: Katja Loher; נולדה בציריך ב-1979) היא אמנית חזותית שווייצרית הידועה בפסלי הווידאו ובמיצבים שלה. לעיתים קרובות היא משלבת אלמנטים של כוריאוגרפיה אורגנית פלנטרית נעה עם פרספקטיבות פנורמיות אוויריות. מבקרי אמנות מחשיבים את יצירותיה כ"מעוררות", "ממדים חלופיים שבהם מתכנסים עבר, הווה ועתיד"[1][2].
עבודותיה הוצגו במוזיאונים לאמנות במדינות רבות ביניהן איטליה[3], רוסיה[4], סין[5][6], וארצות הברית[7][8][9][10]. האמנות שלה מיוצגת גם באוספים של מוסדות כמו Swissgrid AG[11], מוזיאון אולם הקונצרטים של פרת[12], ומוזיאון ניו-בריטניה לאמנות אמריקאית[13].
השכלה
לוהר למדה באקול סופרייר דה בוז-אר בז'נבה בשנים 2000–2001[14], וב-Hochschule für Gestaltung und Kunst בבזל בין השנים 2004-2001[15], לתואר ראשון באמנות ולדיפלומה באמנות, בהתאמה.
קריירה
שנה לאחר סיום לימודיה השתתפה כמציגה קולקטיבית בביאנלה הראשונה לאמנות עכשווית במוסקבה (2005). כעבור חמש שנים הציגה את יצירותיה בגלריות ברומא[3], ציריך[16], נאפולי[17], תל אביב[18] וסאו פאולו[19]. בשנת 2013 לוהר השיקה לראשונה תערוכת בניו יורק בגלריית C24[20], שם הציגה תערוכות יחיד נוספות בשנים 2014[21], 2016[22] ו-2018[23]. תערוכות יחיד עוקבות של אמנותה של לוהר נערכו בין השנים 2013–2020 בגלריה אניה טיש (יוסטון, טקסס)[24][25][26][27], כמו גם בגלריית אנדרס תלמן (ציריך, שווייץ) בין השנים 2013-2018[28][29][30].
יצירותיה של לוהר הוצגו בין השאר במוזיאונים הבאים:
Kunsthalle Palazzo (בזל, 2007)[31], מוזיאון MAXXI (רומא 2010)[3], (Haus für Kunst Uri (2013[32], מוזיאון Figge לאמנות (איווה, ארצות הברית, 2014)[7], מוזיאון טלפייר (סוואנה, GA, ארצות הברית, 2015)[8], מוזיאון הרמיטאז' (סנט פטרסבורג, רוסיה 2005)[4], מוזיאון האמנות של ימינו (בייג'ינג, סין 2016)[5], מוזיאון ברוס (גריניץ', ארצות הברית, 2017)[9], מוזיאון לונג (שנחאי, סין 2014)[6], מוזיאון סן חוזה לאמנות (סן חוזה, קליפורניה, ארצות הברית, 2014)[10], ומוזיאון ניו בריטניה לאמנות אמריקאית (ניו בריטניה, CT, ארצות הברית, 2015)[13].
המיצבים האודיו-ויזואליים של לוהר הוצגו בהרבה אתרים ופסטיבלים באוויר הפתוח ברחבי העולם, ביניהם פסטיבל פרינג' דבלין בשנת 2006[33], ה- SURGE לפסטיבל 798 לאמנויות 2007 בבייג'ינג[34], פסטיבל פראג לאמנות עכשווית בשנת 2010[35], פסטיבל הגל הבא של האקדמיה למוזיקה בברוקלין בשנת 2014[36], פסטיבל PULSE (סוואנה, ג'ורג'יה) בשנת 2015[37], יריד האמנות בהודו (שגרירות שווייץ, ניו דלהי, 2018)[38], ופסטיבל נואו לה מורן (מאוריציוס, 2019)[39].
לוהר זכתה בין השאר בפרס ״CreaTVty למדיה חדשה״ אותו קיבלה בשנת 2004 ממרכזההפקה בטלוויזיה ציריך[40], בשנת 2008 קיבלה מעון-אמן למשך חצי שנה בברלין מטעם מחלקת התרבות בעיר הולדתה שפהאוזן[41], ובשנת 2010 קיבלה את Award Art Credit מהעיר בזל[42].
מקורות מידע לאמנות[43][44] ועיתונים[45][46][47] סקרו את עבודותיה של לוהר, ואף נכתב עליהן בסדרת ספרים מרובת כרכים שפרסמה גלריית אנדרס תלמן[48].
יצירותיה
במיצביה משתמשת לוהר לעיתים קרובות במגוון חפצים צפים בצורת בועות זכוכית, כמסכים עליהם מוקרנים רצפים אורקוליים עוקבים. רצפים אלו מציגים כוריאוגרפיות שונות שצולמו מלמעלה, קישוטים נעים וטקסטים פואטים המעלים שאלות קיומיות.
בין מיצביה בשנים האחרונות נמנים: "Vuela Vuela" [49],"Videoplanet-Orchestra" [50],"Bang Bang" [51],"Bubbles"[22], ו-"What happens to the swallows who are late for spring"[52].
עבודתה בשם "?Where Does The Rainbow End"[53] מוצגת באופן קבע במטה הראשי של חברת החשמל של שווייץ בעיר אראו. זהו וידאו בן שבעה חלקים בו נראות דמויות נמלים נעות בין יסודות הטבע (מים, אדמה, אוויר ואש) ולאחר מכן אל תוך ״חלומות״, ובכך מעלות בצופה הרהורים פילוסופיים כנגד סביבת עבודה מורכבת מבחינה טכנית.
ב-2021, לוהר הציגה לראשונה את "פלנקטון מניפסטו" בעיר העתיקה של ציריך. זהו מיצב וידאו ופיסול העשוי צורות זורמות ומאירות, רמז לפלנקטון הים וחשיבותו האקולוגית. המיצג מלווה מוזיקה, ריקודים, תלבושות ושירה[54].
