היוזמה להקמת הבניין עלתה בשנת 1921 על ידי סלומון גריגורביץ' קזרנובסקי, יהודי אמיד מאודסה שפעל במרץ להקמת המקום שנחנך זמן קצר לאחר מכן[1]. הוא התנה את הקמת המבנה בכך שיגיע כביש עד המבנה, ומאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב אישר לשנות את התוואי של רחוב אלנבי בקצהו הצפוני כך שיפנה שמאלה עד הים[דרוש מקור], מתאר הקיים עד היום.
הבניין תוכנן על ידי האדריכל התל אביבי יהודה מגידוביץ' בסגנון אקלקטי, ונחשב באותה העת לאחד מהמבנים הססגוניים ביותר בישראל של אותה העת. על פי תוכניתו של המהנדס ארפד גוט הוקם המבנה על גבי כלונסאותבטון בחוף הים כשגשר צר מחבר בין החוף לבין המבנה. היו בבניין שלושה מפלסים, כאשר המפלס השני נועד למסעדה, והמפלס השלישי, הפתוח, כלל בית קפה וגינה.
על פי חוזה ההקמה, קיבל קזרנובסקי תשלום קבוע על ההפעלה ואחוז מהרווחים. לאחר עונת ההפעלה הראשונה בקיץ 1922, הותר החוזה עם קזרנובסקי[1].
לאחר ההפעלה התברר כי לא ניתן להפעיל את המקום בחורף בשל הסערות שגרמו לנזקים חוזרים ונשנים למבנה. עלויות התחזוקה היו גבוהות מההכנסות והמבנה עבר בין כמה ידיים.
בשנת 1936, בעקבות סערה עזה שפקדה את חוף ימה של תל אביב, נפגעו יסודות הבניין והוא הפך מסוכן לאורחים ונסגר[8]. ב-1939 החליטה העירייה להרוס אותו באמצעות פיצוץ לעיני קהל סקרנים.
