קורט בלומה (בגרמנית: Kurt Blome; 31 בינואר 1894, בילפלד – 10 באוקטובר 1969) היה רופא נאצי רם-דרג בטרם מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. שימש כסגן ראש השירות הרפואי של הרייך (Reichsgesundheitsführer) ונציג המחקר בסרטן במועצה המדעית של הרייך. בספרו האוטוביוגרפי "Arzt im Kampf" (בגרמנית: "רופא במאבק") הוא השווה בין כוחה של הרפואה לכוח הצבאי במאבקם לחיים ולמוות.
בלומה התוודה רק על כך שניתנה לו הוראה לבצע ניסויי חיסון בשנת 1943 על אסירי מחנות ריכוז. הוא הועמד לדין במשפט הרופאים בגרמניה בשנת 1947, והואשם בביצוע המתות חסד וניסויים רפואיים בבני אדם. בפועל, החל משנת 1943 הוא "נשא באחריות לכל המחקר שנעשה בתחום הלוחמה הביולוגית אשר מומן על ידי הוורמאכט והאס אס". למרות שזוכה מאשמה בפשעי מלחמה במסגרת משפטי נירנברג, תפקידיו בזמן המלחמה ידועים, וקיימת הסכמה כללית שהוא אכן השתתף בניסויים בלוחמה כימית וביולוגית שנערכו על אסירי מחנות ריכוז.
ביוגרפיה
כנציג המוסמך למחקר בסרטן במועצה המדעית של הרייך, לבלומה היה עניין רב ב"חומרים מסרטנים לשימוש צבאי" ובווירוסים גורמי סרטן. על פי הספר "ביולוגים תחת היטלר", בשנת 1942 הוא נהיה למנהל של יחידה שקמה מהמכון המרכזי לסרטן באוניברסיטת פוזנן. למרות טענתו שהמחקר במכון זה התמקד רק בפיתוח אמצעים "הגנתיים" נגד לוחמה ביולוגית, היינריך הימלר, הרמן גרינג, ואריך שומאן, ראש החטיבה המדעית של הוורמאכט, הצביעו על השימוש בלוחמה ביולוגית כאמצעי תקיפה נגד בריטניה, ברית המועצות, וארצות הברית. בשנת 1943 כתב שומאן לד"ר היינריך קליווה, אחד ממומחי הוורמאכט ללוחמה ביולוגית, ש"בפרט, ארצות הברית צריכה להיות מותקפת בו-זמנית בפתוגנים שונים מעוררי מגפות בבני אדם ובבעלי חיים וכן בחיידקי צמחים". לדברי קליווה, נגיפי דבר, טיפוס הבהרות, טיפוס המעיים, כולרה ואנתרקס פותחו כאמצעי לחימה, וכן כ"אמצעי סינתטי להפצת בקטריות אלה" שיאפשר להם להיות בתוקף במשך 8–12 שבועות.
כחלק מתוכנית הלוחמה הביולוגית הנאצית, שנקראה Blitzableiter ("בליצאבלייטר", בגרמנית: "כליא-ברק"), המכון שבראשו עמד בלומה היה אפוא "מבצע מוסווה לייצור חומרים ללוחמה ביולוגית". על הקמתו של המכון פיקח קארל גרוס, קצין אס-אס ומומחה למחלות טרופיות, שערך ניסויים קטלניים על 1,700 אסירים ממחנה מאוטהאוזן. המבנה הוקף בחומה בגובה עשר רגל, ובשומרים מיחידה מיוחדת של האס אס, והוא נבנה כך שחומרים ביולוגיים מסוכנים לא יוכלו לדלוף ממנו. במאי 1944 היו למכון אגפים שונים שעסקו בביולוגיה פיזיולוגית, בקטריולוגיה וחיסונים, רדיולוגיה, פרמקולוגיה, מרכז לחקר הסרטן ושימור גידולים, והוא זכה למימון של 2.7 מיליון רייכסמארק מהוורמאכט ומהאס אס בשנים 1943–1945.
בלומה עבד על שיטות אחסון והפצה של נשק ביולוגי כגון דבר, כולרה, אנתרקס וטיפוס, והוא גם הדביק אסירים בדבר על מנת לבחון את יעילותם של חיסונים שונים. באוניברסיטת שטרסבורג, בתוך "מחלקה מיוחדת" שבראשה עמד פרופסור אויגן פון האגאן, ואשר העסיקה חוקרים כגון קורט גוטצייט וארנולד דוהמן, נערכו ניסויים בטיפוס, צהבת, דלקת כליות, ובחומרים כימיים וביולוגיים נוספים על אסירי מחנות ריכוז. גוטצייט היה אחראי על ניסויי צהבת עבור הצבא הגרמני, והוא ועמיתיו ערכו מגוון של ניסויים רפואיים על חולי נפש, יהודים, שבויי מלחמה רוסים וצוענים במחנות הריכוז זקסנהאוזן, אושוויץ ובמקומות נוספים. באוקטובר 1944 הורה הימלר לבלומה לערוך ניסויים גם בדבר על אסירי מחנות ריכוז.
ניסויים בחרקים ללוחמה ביולוגית
בשנת 1943 הציע בלומה להפיץ את מחלת המלריה "באופן מלאכותי על ידי יתושים" והחל לבצע ניסויים על אסירי דכאו ובוכנוואלד באמצעות כינים על מנת לגרום להידבקות בטיפוס. אדוארד מאי, ראש החטיבה האנטומולוגית של מכון האס אס למחקר מעשי במדעי הצבא, קיבל הרשאה לבצע ניסויים על אסירי מחנות ריכוז באמצעות "חרקים מזיקים לאדם" החל מאוקטובר 1943, בסמיכות לתוכנית הלוחמה הביולוגית של בלומה. מאי שיתף עמו פעולה בניסויים שעסקו ב"העברה מלאכותית המונית של טפילי המלריה לבני אדם", ניסויים בהם יתושים הוטלו ממטוסים. בנוסף, האגף הווטרינרי של הוורמאכט, שערך ניסויי מחקר במחלות בעלי חיים שבראשם עמד ד"ר אריך טראוב במכון האי ריימס, פיתח שיטות להפצת מחלות אלה באמצעות כלי טיס שהיו מיועדים לתקוף את בריטניה, ארצות הברית וברית המועצות. כמו מכון המחקר לסרטן בפוזנן שבראשו עמד בלומה, למכון המחקר המדיני באי ריימס היה שימוש כפול במהלך מלחמת העולם השנייה, ובו נערכו לפחות מספר ניסויים בתחום הלוחמה הביולוגית. המכון נוסד בשנים 1909–1910 על מנת לחקור מחלות פה וטלפיים, ועד מלחמת העולם השנייה הועסקו בו 20 מדענים וצוות של 120-70 איש. בין השנים 1919–1948 עמד בראשו אוטו ולדמן. הנס-כריסטוף נאגל, וטרינר ומומחה ללוחמה ביולוגית של הצבא הגרמני, היה אחראי על מחקרים שתכליתם הייתה להפוך את מחלות בעלי החיים והחרקים לנשק. כמו בלומה, טראוב ייעץ לממשלת ארצות הברית לאחר המלחמה כמומחה ללוחמה ביולוגית.
ניסויים בקוטלי חרקים ובגז עצבים
בלומה עבד גם על פיתוח תרסיסי כימיקלים ושיטות להפצת גז עצבים כמו טאבון וסארין ממטוסים. את השפעותיהם של הגזים בחן על אסירי אושוויץ. במקור, אי גה פארבן פיתחה גז עצבים בשנת 1936 לאחר מחקר שערכה לצורך פיתוח קוטל חרקים, ובין תפקידיו של בלומה נכללה הכנת אמצעי הגנה כנגד תקיפה אפשרית של בעלות הברית באמצעות חרקים ככלי נשק ביולוגי, בין אם כתקיפה ראשונית או כתגובת הסלמה לאחר שימוש של הכוחות הגרמניים בנשק דומה. כבר בתחילת ספטמבר 1940, וולפרם סיברס, הממונה על מכון אננארבה של האס אס, הזהיר את בלומה שיש צורך להגביר את קצב הייצור של קוטלי החרקים על מנת להתמודד עם תקיפה כזאת בעתיד. הדבר הוביל את בלומה לערוך ניסויים בהפצת קוטלי חרקים, קוטלי פטריות, וגז עצבים ממטוסים, במיוחד לאחר שהיטלר הורה "להגביר באופן דרסטי" ייצור טאבון וסארין במפעל אי גה פארבן במזרח גרמניה. בהתאם להוראות הימלר משנת 1944, בלומה בחן גם חומרים אלו על אסירי אושוויץ.
שיתוף פעולה עם יחידה 731 ותוכנית הלוחמה הביולוגית היפנית
לאורך מלחמת העולם השנייה, הגרמנים והיפנים שיתפו פעולה זה עם זה לצורך פיתוח תוכניות הלוחמה הביולוגית שלהם. הם החליפו ביניהם מידע, דגימות ומכשור באמצעות צוללות, וצוללות עם פריטים אלה יצאו משטחה של יפן אפילו במאי 1945. היפנים השמידו את רוב הרישומים על מגעים אלה ועל תוכנית הלוחמה הביולוגית שלהם טרם כניעתם באוגוסט 1945. בשנות השלושים הורה היטלר לקבוצה של קצינים תחת פיקודו של ד"ר אוטו מונץ' לחקור את השימוש של יפן בנשק כימי וביולוגי נגד סין. תוכניות אלה של שיתוף פעולה מדעי והחלפת מידע נוסחו בהסכמים שנחתמו בשנים 1938–1939. ד"ר הוג'ו אנריו, רופא צבאי יפני ומומחה בנשק ביולוגי, "ביקר בתכיפות במכון רוברט קוך וכן בחברות תחת הכיבוש הגרמני כדי לאסוף מידע על מחקר בלוחמה בבקטריות", ואף העביר הרצאה בנושא באקדמיה הצבאית לרפואה בברלין באוקטובר 1941. ד"ר גרהרד רוזה, שהיה "המומחה הגרמני למחלות טרופיות ולמגפת הטיפוס" ובהמשך היה אחד הנאשמים במשפט הרופאים בנירנברג, העביר דוגמיות של נגיפי קדחת צהובה ליחידה 731 של יפן, דוגמיות שלא הצליחה להשיג מארצות הברית. המכון של בלומה בפוזנן דמה מאוד בתכנון שלו למתקן המחקר של יחידה 731 בפינגפאן, מנצ'וריה.
בלומה נמלט מפוזנן בינואר 1945 עם התקדמות הצבא האדום לשטח גרמניה הנאצית, ולא הצליח להביא להריסה מלאה של מתקני המחקר. הוא יידע את ולטר שרייבר, המפקח על הרפואה הצבאית של הוורמאכט, על "דאגתו שהמתקנים לניסויים בבני אדם שהיו במכון ושניתן להבחין בהם ככאלה יתגלו בקלות על ידי הרוסים". הוא התמקם בעיירה גרבורג בתורינגיה, בה האס אס והוורמאכט כבר הספיקו להקים מתקן נוסף לפיתוח אמצעי לחימה ביולוגיים שהוסווה כמכון מחקר לסרטן. בלומה הביא את התרביות הביולוגיות שלו מפולין והמשיך להבטיח להיטלר "Wunderwaffe" ("וונדרוואפה", קרי "נשק מופלא") שיביא לניצחונה של גרמניה במלחמה. בפועל, המתקן בגרבורג נפל לידי צבא ארצות הברית באפריל 1945, יחד עם הציוד והרישומים שהיו בו.
לאחר מלחמת העולם השנייה
בלומה נעצר ב-17 במאי 1945 במינכן על ידי סוכן אמריקאי מארגון CIC. לא היו עליו מסמכים מזהים מלבד רישיון הנהיגה שלו. לאחר מספר שבועות במעצר, בהם ארגון CIC וידא את זהותו, בלומה נלקח לטירת קרנסברג. ימים ספורים לאחר הגעתו לטירה נשלחה הודעה סודית לאנשי מבצע אלסוס (חלק מפרויקט מנהטן בו האמריקאים והבריטים שיתפו פעולה כדי לפתח נשק גרעיני) שהיו שם. בהודעה הורו להם לחקור את מצב טכנולוגיית הנשק הגרמנית והאיטלקית לקראת סוף המלחמה:
"בשנת 1943 בלומה חקר לוחמה בבקטריות. באופן רשמי הוא היה מעורב בחקר סרטן, אך פרט זה שימש לצורך הסוואה בלבד. בנוסף, בלומה שימש כסגן שר הבריאות של הרייך. ברצונך לשלוח חוקרים?
מאמינים שהתערבות אמריקאית הצילה את בלומה מהגרדום בתמורה למידע על נשק ביולוגי, גז עצבים ומתן ייעוץ לתוכניות הלחימה הכימיות והביולוגיות של ארצות הברית. בנובמבר 1947, חודשיים לאחר זיכויו במשפט הרופאים, בלומה התראיין בפני נציגים של הצבא האמריקאי, בהם ד"ר ה. וו. באצ'לור. בראיונות "זיהה מומחים ללוחמה ביולוגית ומסר את מיקומם ותיאר שיטות שונות לייצור נשק ביולוגי".
בשנת 1951 שכר צבא ארצות הברית את שירותיו תחת פרויקט 63, אחד המבצעים שבאו לאחר מבצע פייפרקליפ, כדי שיסייע לפיתוח לוחמה כימית. בתיק שלו לא צוין שהוא הועמד למשפט בנירנברג. הוא לא קיבל אשרה מקונסול ארצות הברית בפרנקפורט, והועסק במפקדת המודיעין האירופאית במערב גרמניה.
הוא לא נעצר או הואשם בפשעי מלחמה אפילו פעם אחת לאחר זיכויו במשפט נירנברג משנת 1947. בנוסף, הוא המשיך לעסוק ברפואה בגרמניה המערבית, והיה פעיל פוליטית כחבר מפלגת הימין הגרמנית.
מת בדורטמונד בשנת 1969.
ראו גם
קישורים חיצוניים
