קוֹנְרַד מִוִּירְצְבּוּרְג (בגרמנית: Konrad von Würzburg; בין 1220 ל-1230 – 31 באוגוסט 1287)[1] היה המשורר הגרמני הראשי במחצית השנייה של המאה ה-13.
כמו רוב משוררי האפוסים של התקופה, מעט ידוע על חייו, ומוצאו שנוי במחלוקת. היו חוקרים גרמנים ופטריוטים מקומיים של וירצבורג שטענו כי הוא נולד בווירצבורג.[2] הפילולוג השווייצרי וילהלם וקרנאגל (אנ') מנגד טוען שקונרד היה מבזל, שכן הבית שבבעלותו נקרא "בית וירצבורג", כלומר נקרא "וירצבורג" לא על שם עיר, אלא על שם הבית.[2] נראה שהוא בילה חלק מחייו בשטרסבורג ובשנותיו המאוחרות בבזל, שם נפטר.[1] כמו מורו, גוטפריד פון שטרסבורג, אך בניגוד לרוב המשוררים האחרים מהתקופה, וירצבורג לא השתייך לאצולה. יצירתו הספרותית המגוונת והפורה משוחררת באופן יחסי מההתנוונות שחלה במהירות כה רבה בשירה בגרמנית עילית תיכונה (אנ') במהלך המאה ה-13.[3]
לפי המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, "הסגנון שלו, אם כי מדי פעם מפוזר, הוא בטון מכובד ; המשקל שלו מושפע בבירור מהנטייה של גוטפריד להפיג את המונוטוניות של המשקל האפי עם וריאציות גאוניות, אבל הוא תמיד נכון. הנרטיבים שלו - אם אנו מתעלמים מ"חצי אגס" (Die halbe Birn), ששיוכו לקונרד מוטל בספק - נקיים מגסות, שהמשוררים הפופולריים בתקופה זו נטו אליה, ואף על פי שיש הרבה מיסטיקה ואלגוריה ביצירותיו, הוא לא התיר להרבה, כמו בכל כך הרבה יצירות של בני דורו, לגזול את מקומה של השירה.[3]
וירצבורג כתב מספר אגדות (אלכסיוס (Alexius), סילבסטר (Silvester), פנטלאון (Pantaleon)) הממחישות סגולות ודוגמות נוצריות; "שכר העולם" (Der Welt Lohn), אלגוריה דידקטית על הנושא המוכר של "גברת העולם" (Frau Welt), האישה יפה מלפנים, אך מכוערת ומתועבת מאחור. Die goldene Schmiede היא שיר הלל על מרים, אם ישו; "תלונת האמנות" (Klage der Kunst), הגנה אלגורית על השירה.[3] "לב הסוסה" (Herzmaere) הוא סיפור על הלב האכול. הוא מספר על מערכת היחסים בין אביר לאשה נשואה שהיה לה בעל קנאי. לאחר שהאביר מת במהלך עלייה לרגל לארץ הקודש, ניסה נושא הכלים שלו למסור את ליבו של האביר לאהובתו. הבעל ראה את נושא הכלים לפני כן, ציווה להכין את הלב בצורה טעימה ונתן אותו לאשתו, אהובת האביר. כשהייתה מודעת לכל הסיפור, היא מתה. "אביר הברבור" (Der Schwanritter) מספר על אביר המגיע על סירה רתומה לברבור, מביס את דוכס סקסוניה ומתחתן עם בתה של דוכסית בראבנט, בתנאי שאיש לא ישאל את שמו ומוצאו. שנים לאחר מכן, הדוכסית שוברת את האיסור והאביר נעלם בסירה שהביאה אותו במקור.
יצירותיו השאפתניות ביותר הן שני אפוסים ארוכים במיוחד, "מלחמת טרויה" (Der trojanische Krieg)[4] (הבנוי מיותר מ-40,000 חרוזים, ובלתי גמור) ו-"Partenopier und Meliur", שניהם מבוססים על מקורות צרפתיים. עם זאת, כישרונותיו של וירצבורג באים לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר ברומנסות הקצרות יותר שלו, כמו "אנגלהרט ואנגלטרוט" (Engelhart und Engeltrut), הקיסר אוטו (Kaiser Otto) ו"לב הסוסה"; האחרון, שהנושא שלו הוכר לקוראים המודרניים על ידי המשורר הגרמני בן המאה ה-19 לודוויג אולנד (אנ') בספרו Kastellan von Coucy, הוא אחד השירים הטובים ביותר מסוגו בספרות הגרמנית העילית התיכונה.[3] "חשיבותו של קונרד אינה במקוריות גישתו אל נושאיו אלא בשימושים צורניים מעניינים – באליטרציה, בחרוז, במקצב, ובעיקר בחידושי-לשון".[5]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
