יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
	הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

קונסטרוקטיביזם חברתי היא אסכולה בפילוסופיה ובמדעי החברה, בייחוד הסוציולוגיה של הידע, שרואה בתהליך הפקת הידע האנושי תהליך של יצירת או הבנית מציאות חדשה ולא שיקוף או גילוי של מציאות קיימת.

נושא לעניין בקרב היסטוריונים, פילוסופים וסוציולוגים של המדע הוא המידה שבה התאוריות המדעיות מושפעות על ידי הרקע החברתי והפוליטי שלהן. הקונסטרוקטיביסט החברתי יטה לפקפק בקיומה של מציאות אובייקטיבית המתקיימת בנפרד מהמציאות האנושית. ניתן להבחין בארבע טענות המזוהות עם קונסטרוקטיביזם חברתי, בסדר עולה ברמת הקיצוניות שלהן:

1. המדע הוא מפעל חברתי: טענה זו כשלעצמה היא טריוויאלית. מה שנתון במחלוקת הוא האם המדע שונה ממפעלים אנושיים אחרים כגון דת או אמנות, בהתיימרו לגלות את האמת על הטבע.
2. מדענים וגופי מחקר בוחרים את נושאי המחקר שלהם לפי אינטרסים חברתיים: למשל, ההתמקדות בפיזיקה גרעינית בארצות הברית בתקופת המלחמה הקרה נבעה מהאינטרס של הממשלה בפיתוח נשק גרעיני. טענה זו פותחת שדה שלם למחקר היסטורי וסוציולוגי, אך היא כשלעצמה אינה שנויה במחלוקת בקרב פילוסופים.
3. עובדות מדעיות הן תוצאה של משא ומתן (negotiation) בין מדענים: לרוב, נתונים ומידע המופקים מניסויים אינם חד משמעיים, וניתנים לפרשנויות שונות. הקונסטרוקטיביסט החברתי יפקפק במעמדן האובייקטיבי של עובדות. הוא ייטה לטעון שמספר הפרשנויות האפשרי של נתונים אמפיריים הוא רחב מאוד, ושאינטרסים חברתיים של המדענים ממלאים תפקיד מכריע בבחירת הפרשנות שתזכה למעמד של עובדה. המתנגד לקוסטרוקטיביזם חברתי ייטה לטעון שמספר הפרשנויות האפשרי של הנתונים הוא מצומצם, ושהטבע ממלא תפקיד מכריע בבחירת הפרשנות הנכונה.
4. השקפות אידאולוגיות ותרבויות מעצבות את תוכנן של תאוריות מדעיות: טענה זו מערערת על הקביעה שהידע המדעי חופשי מערכים. הדוגלים בגישה זו ינסו להראות, למשל, שתפישות סטריאוטיפיות על תפקידי נשים וגברים בחברה מוצאות את דרכן לתאוריות פסיכולוגיות וסוציולוגיות אובייקטיביות לכאורה. טענה זו הופכת לשנויה הרבה יותר במחלוקת ביחס למדעי הטבע. פילוסופים, היסטוריונים וסוציולוגים קונסטרוקטיביסטים מנסים להראות שגם תאוריות במדעי הטבע מושפעות מאידאולוגיות חברתיות. המאמר הנחשב לפורץ דרך בתחום זה הוא מאמרו של ההיסטוריון פול פורמן שפורסם בתחילת שנות השבעים, שבו טען כי תורת הקוונטים ויתרה על רעיונות מסורתיים כגון סיבתיות, כמענה לעוינות לרציונליות המדעית והאהדה לרעיונות מיסטיים ורוחניים ששררו ברפובליקת ויימאר בשנות העשרים.

בעשורים האחרונים של המאה העשרים החלו פילוסופים וסוציולוגים של המדע, המשתייכים לזרם הקונסטרוקטיביזם חברתי, לערער על התפישה שלפיה מדענים מגלים דברים הקיימים בעולם באופן אובייקטיבי. כאלטרנטיבה, הם טוענים שמדענים עוסקים בהבניה חברתית של תגליות, שלהן הם נותנים מעמד של עובדות. תפישה זו מערערת על ההבחנה בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק. בנוסף, גישה זו מעמידה בסימן שאלה את מעמדן של תגליות שונות, ובו בזמן מסבירה מדוע תגליות מסוימות זכו בהכרה או לא זכו בה. הגישה הקונסטרוקטיביסטית דוחה הסברים שלפיהם תגלית מסוימת זכתה להכרה משום שהיא אמיתית, ואילו תגלית אחרת לא זכתה להכרה משום שהיא שקרית. במקום זאת, הגישה הקונסטרוקטיביסטית מנסה להסביר מדוע קריטריונים מסוימים התקבלו על ידי הקהילה המדעית בזמן ובמקום מסוימים כקריטריונים לקביעת אמיתותן או שקריותן של טענות תגלית. הסברים מסוג זה לוקחים בחשבון אינטרסים ונורמות חברתיות שהיו נפוצים בקהילה באותו זמן. הגישה הקונסטרוקטיביסטית לא מנסה להסביר זאת רק באמצעות גורמים חברתיים.

טענות ספקניות מסוג זה מועלות במספר פרסומים חשובים. בספרם האתנוגרפי "חיי מעבדה" (1979) עקבו ברונו לאטור וסטיב וולגר (Steve Woolgar) מקרוב אחר עבודת צוות מדענים בהנהגת רוג'ר גיימן ואנדרו שלי, שגילו לכאורה את ההורמון הקרוי TRH (הורמון שחרור תירוטרופין), ואף זכו על כך בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1977. במהלך עבודתם, הפיקו גיימן ושלי כמות מזערית, פחות מגרם, של חומר שלטענתם היה TRH. הם השתמשו לשם כך בכמות אדירה של מוחות מפרות. לאחר מכן, הם סינתזו באופן מלאכותי כמות נוספת של החומר ובדקו את השפעתו על עכברים בניסויי מעבדה.

לטענת וולגר ולאטור, לא קיים מבחן עצמאי היכול לאשש את הטענה שהחומר שהופק הוא אכן TRH. בניגוד לחומרים מוכרים, כגון זהב, שקיימות דגימות שלהם שביחס אליהן ניתן לבדוק אם חומרים החשודים כזהב הם אכן זהב, לא קיימת דגימה עצמאית של TRH בכמות מספקת שאליה ניתן להשוות את החומר המסונתז. לטענתם, ההכרזה "זהו TRH" ו"זוהי בדיקה קבילה לזיהוי TRH" תלויות זו בזו, ועל כן הן קמות ונופלות יחדיו. לפי וולגר ולאטור, השיקולים שהובילו את החוקרים למסקנה שהם גילו TRH הם שיקולים תאורטיים, והטענה שהחומר המסונתז הוא TRH היא תוצאה של דיון ושל משא ומתן חברתי בין המדענים, בעוד שהניסויים עצמם לא היו חד-משמעיים. הבעיה הכללית שעולה מתיאור זה היא בעיית "רגרסיית הנסיין" (experimenter's regress), כלומר המעגליות שבתגלית: כדי לאשש את הגילוי של תופעה מסוימת דרוש קריטריון לזיהויה. אולם לפני שהתופעה התגלתה, כיצד ניתן לקבוע קריטריון כזה? (נעיר שהוויכוח נסב לא רק על הכרזת התגלית). אומנם, במקרים כגון ה-TRH, התפתחות טכנולוגית מאפשרת קביעה ודאית יותר, וכיום ניתן לאשש את התגלית המקורית בקלות רבה. אולם, במקרים רבים, האישוש המאוחר יותר מסתמך על הקונצנזוס שנוצר בקהילה המדעית לגבי הקריטריונים לבדיקה האם חומר מסוים הוא TRH או לא, כאשר המחלוקת היא בדיוק לגבי תקפותם ומעמדם העצמאי של קריטריונים אלה. בנוסף, הבניה של תגליות מסוימות, גורמת לקביעת כיווני המחקר העתידיים, תוך כדי זניחת כיווני מחקר אחרים.

מנגד, פילוסופים של המדע מערערים על קביעה זו או על המסקנות שניתן להכליל ממנה על המדע כולו. יש הטוענים כי הכמות המזערית של TRH שהופקה אינה מייצגת את המצב הטיפוסי במדע. אחרים טוענים שאין בתיאור זה לבטל את ההבחנה בין הקשר הגילוי והצידוק. לטענתם, השיקולים שמובילים למסקנה שהבדיקה לזיהוי TRH תקפה הם אומנם תאורטיים, אך הם שיקולים עצמאיים מהתאוריה שהנחתה את תהליך הגילוי.

בעיית רגרסיית הנסיין נידונה בהרחבה על ידי הסוציולוג הארי קולינס. קולינס עקב במשך שנים אחר המחקר בנושא גלי כבידה. תורת היחסות הכללית מנבאת את קיומן של תנודות מזעריות בצורת גלים בעקמומיות של המרחב-זמן, כתוצאה מתנועת גופים בעלי מסה. עוצמתם של גלי הכבידה נמוכה, ועל מנת לגלות אותם דרוש מכשור רגיש ביותר שידע להפריד בין גלי הכבידה לרעש הרקע. בסוף שנות השישים של המאה העשרים ובתחילת שנות השבעים בנה הפיזיקאי בעל המוניטין ג'וזף ובר (Joseph Weber) מכשור מתוחכם לגילוי גלי כבידה. הוא טען שגילה גלי כבידה, אולם הקהילה המדעית קיבלה את טענתו בספקנות, וסירבה להכיר בתגלית ובתקפות הגלאי שבנה. בנוסף, תוצאותיו של ובר לא חזרו על עצמן בניסויים מקבילים שבהם השתמשו בגלאים אחרים, ובמהלך השנים התערער המוניטין המדעי של ובר.

קולינס טוען שבהיעדר קריטריון ברור ומוכן מראש לשאלה "כיצד אמורים להֵרָאות גלי כבידה" או "איזה מכשיר הוא גלאי כבידה ואיזה לא", ההכרה בטענה מסוימת כתגלית היא תוצאה של תהליכים חברתיים, ומושפעת בהתאם מאינטרסים חברתיים של המדענים המעורבים, כגון אינטרסים קוגניטיביים, לאומיים ואישיים. רק בשנת 2016 התגלו שוב גלי כבידה על ידי צוות פרויקט LIGO, זאת על אף שלאורך השנים הושקעו סכומי כסף אדירים בבניית גלאים גדולי ממדים ורגישים ביותר, שבמידה רבה מבוססים על רעיונותיו המקוריים של ובר. המבקרים את טענותיו של קולינס טוענים שהתהליכים החברתיים שהוא מתאר הם למעשה דיון ביקורתי ורציונלי על אופן פעולתם של הגלאים. לחלופין, הם טוענים שמצב עניינים מסוג זה אינו טיפוסי במדע, וברוב המקרים יש הסכמה לגבי תקפות המכשור המדעי.

השפעתם של אינטרסים חברתיים על תגליות נדונה גם בעבודתו של הסוציולוג אנדרו פיקרינג. פיקרינג עקב אחרי פעילותם של הפיזיקאים שעסקו בפיתוח מודל החלקיקים האלמנטריים. הוא צפה מקרוב אחר הדיונים בקהילת הפיזיקאים שנסובו סביב בחירה בין תאוריות אלטרנטיביות, כפי שהם באו לידי ביטוי במאמרים מדעיים ובכנסים. לטענתו, היה למדענים "מרחב תמרון" בפרשנות של תוצאות הניסויים שבוצעו במאיצי חלקיקים. מדענים נטו לפרש את התוצאות לאור התאוריות שבהן תמכו ושבהן כבר צברו מומחיות, וכן לאור ההעדפות התאורטיות הכלליות של חברי הקהילה. מתיאורו עולה כי במידה רבה, גילויים לכאורה של חלקיקים אלמנטריים היו בבחינת נבואה המגשימה את עצמה: המדענים מצאו את החלקיקים שציפו למצוא. לכן, יותר משעסקו המדענים בגילוי חלקיקים יסודיים הקיימים בעולם באופן עצמאי, הם עסקו בהבנייתם באופן שמתיישב עם העדפותיהם התאורטיות והאינטרסים הקוגניטיביים שלהם מחד, ועם תוצאות הניסויים מאידך.

מנגד, טוענים המתנגדים לתיאורו של פיקרינג, כי הוא מייחס מרחב תמרון רב מדי למדענים בפירושיהם. בפרט, הרטוריקה הקונסטרוקטיביסטית שלו אינה עולה בקנה אחד עם העדויות ההיסטוריות שהוא עצמו מביא לתמיכה בטענותיו. לטענת המתנגדים, בסופו של דבר העדויות המצטברות אינן מאפשרות יותר ממספר מצומצם של פרשנויות (בעיה זו ידועה בשם underdetermination או תת ההיקבעות של תאוריה על ידי הנתונים), והעולם ממלא תפקיד מכריע בבחירת הפרשנות הנכונה, גם אם בחירת התאוריה עצמה היא תהליך חברתי.

התמונה העולה ממחקרים אלה מערערת מושגים כגון תגלית, ניסוי, חזרה על ניסויים, תחזית, אישוש והפרכה, הנפוצים בפילוסופיה המסורתית של המדע ובתפישה המקובלת של הציבור את המדע. הערעור הוא קודם כל ברמה העקרונית, כלומר: המעגליות האינהרנטית הכרוכה בקביעת קריטריונים לשאלות כגון "מה נחשב לחזרה על ניסוי", "כיצד יודעים שתחזית מתממשת", העולה מבעיית רגרסיית הנסיין. הערעור הוא גם ברמה המעשית: החוקרים מצביעים על כך שבעידן הנוכחי של "מדע גדול", שבו נדרש ציוד יקר ורגיש מאוד כדי לבצע ניסויים, למרבית המדענים אין מספיק משאבים לבצע ניסויים בעצמם או לחזור על ניסויים. על כן, ההחלטות המתקבלות בקהילה המדעית לגבי תקפותן של תגליות נעשות בעיקר בתהליכים של משא ומתן חברתי, שבו לקבוצות מצומצמות קטנות של מדענים יש בעלות על הנתונים האמפיריים ועל הגישה להפקתם. במשא ומתן זה משמשים בערבוביה אינטרסים קוגניטיביים (אינטרסים הנובעים מהעדפות תאורטיות), אינטרסים כלכליים ואינטרסים אישיים כבדי משקל.

הקהילה המדעית מנסה להתמודד עם אספקט מסוים של הביקורת הנוגע להטיה לא מודעת בעבודתה. לאור זאת, ננקטים אמצעים שאמורים לשפר את האובייקטיביות של עבודת המדענים ולמנוע הטיות כאלה. כיום מתרחבת ההכרה בקרב המדענים בדבר קיומן של שגיאות מדידה סיסטמטיות (שגיאות מדידה שיטתיות, הנובעות מהמכשור) שלא ניתן לשער מראש את גודלן, ולקיומה של תופעת הטיית הנסיין. בעיות מובְנות אלה עלולות לגרום לתוצאות מסוימות להיחשב כגילויים. דוגמה לכך היא שאלת קיומו של הפנטאקווארק שהתגלה במספר ניסויים, אך לא שוחזר בניסויים אחרים, וכיום (2007) קיומו מוטל בספק. במקרה זה, ביצוע ניסויים נוספים אמור להכריע בשאלת התגלית. טקטיקה נוספת להתמודדות עם הטיות שונות שעלולות להשפיע על הכרזה שגויה של גילוי חלקיק חדש היא ניתוח עיוור של תוצאות, שבו החוקרים שמבצעים את האנליזה ניגשים לתוצאות ניסוי מקודדות ולא יכולים לדעת את משמעות מסקנותיהם. שיטה נוספת היא עבודה במקביל של מספר קבוצות על אותן תוצאות ניסוי על מנת לוודא את תקפות המסקנות.

אספקטים אחרים של הביקורת, כמו המחסור בקריטריונים ברורים לתקפותם של ניסויים ושל מכשירי מדידה, והריכוזיות בהקשר של התהליכים הנוגעים להחלטות על תקפות התוצאות, לא זכו עדיין להתייחסות נרחבת מצד המדענים.

קונסטרוקטיביזם חברתי היא גישה תאורטית ליברלית-ריאליסטית במדע המדינה שהציע אלכסנדר ונדט, הרואה במדינות הדואגות לתועלתן העצמית את שחקני המפתח בפוליטיקה העולמית.

מעשיהן של מדינות אלה נגזרים לא מאנרכיה, אלא מהדרכים שבהן הן "בונות" מן הבחינה החברתית את המשמעויות שהן מקנות למדיניות הכוח, ואחר כך מגיבות למשמעויות האלה, כך שעם שינוי הגדרותיהן יכולים להתפתח נוהלי שיתוף פעולה.

• המבנה של מהפכות מדעיות
• עמנואל אדלר

• פרויקט גלי הכבידה של הארי קולינס