התיאור הכתוב הראשון של קוליק דבון מגיע משנת 1655. התסמינים החלו בכאבי בטן עזים, ולעיתים הובילו למות החולה.
סיידר הוא משקה מסורתי של תושבי דבון והקשר בין מחלת הקוליק לשתיית סיידר נצפה במשך שנים רבות. את המחלה היה מקובל לייחס לחומציות המשקה.
הפרסום של ויליאם מסגרייב De arthritide symptomatica (מהדורה שנייה, 1715) כלל את התיאור המדעי הראשון של "קוליק דבונשייר". המחלה תוארה מאוחר יותר גם על ידי ג'ון הוקסהם וסר ג'ורג' בייקר.[1]
עם זאת, הסיבה המדויקת למחלה לא התגלתה עד שנות ה-60 של המאה ה-18, אז העלה ד"ר ג'ורג' בייקר את ההשערה שהרעלת עופרת בסיידר היא האשמה. הוא הבחין שהתסמינים של הקוליק דומים לאלו של הרעלת עופרת. הוא ציין כי עופרת שימשה בתהליך ייצור הסיידר הן כמרכיב במכבשי הסיידר והן בצורה של זריקת עופרת ששימשה לניקוי המכבשים. הוא ערך גם בדיקות כימיות כדי להדגים נוכחות של עופרת במיץ התפוחים של דבון.
פרסום התוצאות שלו נתקל בתגובה עוינת של יצרני הסיידר, שרצו להגן על המוצר שלהם. ברגע שמסקנותיו של בייקר התקבלו ובוצעה הוצאת העופרת ממכבשי הסיידר, הקוליק ירד. עד 1818, בנו של בייקר דיווח ש"בקושי ידוע על קיומו" בדבון.
קוליק פואטו
מחלה עם תסמינים זהים תוארה מ-Poitou במערב צרפת בעבודה משנת 1616 של פרנסואה סיטואה.[2] התופעה הייתה ידועה במקורות האנגליים בשם Poitou colic. כמו כן, הוכח כי מדובר בסוג של הרעלת עופרת בפרסום משנת 1757 של תאודור טרונצ'ין מז'נבה.[3]
