בשנת 1350, בעת מגפת המוות השחור, כתבה מועצת העיר ליבק לדוכס אוטו מברונסוויק-לינבורג (גר') בבקשה להשמיד את היהודים המתגוררים בשטחו, מכיוון שהם אחראים למגפה שלא תיפסק עד שיהרגו כל היהודים[1]. על כן, ברור שיהודים התגוררו בבמקום לפני כן. בשנת 1499 הצהיר הכרונוגרף המקומי, ריימר קוק (גר'), במפורש כי "אין יהודים בליבק, מכיוון שהם אינם נחוצים כאן." נראה כי הקהילה נוסדה במאה ה-17, כאשר מלחמת שלושים השנים, ואולי גזירות ת"ח ות"ט בפולין, גרמו למספר יהודים לנדוד מערבה ולהגיע לליבק[1].
ראשית הקהילה בכפר מויסלינג
הכפר מויסלינג בשנת 1850
בשנת 1656, היהודים הראשונים היו אשכנזים, סוחרים שהגיעו מהמבורג ובנוסף אליהם היו שהגיעו ויושבו במויסלינג מטעמים עסקיים ומסחריים על ידי גוטהארד פון הוולן (גר') (1603–1671) לאחר שברחו מליטא ומפולין בעקבות מרד חמלניצקי. היהודים לא הורשו להתגורר בעיר המדינה ההנזית ליבק הסמוכה. בשנת 1667 פון הוולן ביקש את חסינות מלך דנמרק על מויסלינג להגנה על היהודים שהגיעו לכפר מפני עיר המדינה ליבק.
בשנת 1658 אנשי גילדת הצורפים התלוננו כי "יהודים רבים ודמויות חשודות אחרות מתגנבות לעיר כדי לסחור במתכות יקרות".
ב־15 באפריל 1677 קבעה מועצת העיר, כי אין לאפשר ליהודים להישאר בעיר ללא אישור מפורש של הסנאט. רק לעיתים נדירות ניתן אישור שכזה. בשנת 1680 מוזכרים שני "יהודי חסות"[2] שקבלו את ההגנה של הסנאט, סמואל פרנק ונתן סימסנס. ב־15 בפברואר 1694, כאשר הסנאט נתן אישור "יהודי חסות" לחתנו של סימסנס, נתן גולדשמידט, אזרחי העיר התנגדו, ובכל מקום ששכר בית, מחו השכנים לסנאט. ייתכן והיה זה בגלל תככים שגולדשמידט הואשם בכך שקיבל טובין גנובים. ב-4 במרץ 1699 אנשי גילדת היהלומים המשיכו לדרוש ממועצת העיר את גירוש כל היהודים ומועצת העיר אישרה את בקשתם. בשנת 1701 אושר רק ליהודי אחד להישאר כ"יהודי חסות", תמורת תשלום שנתי של 300 מארק לקופת העיר.
כתוצאה מהקשיים הגדולים שעמדו בדרכם של היהודים להתיישב בליבק הם מצאו את הפתרון לכך בהתיישבות בכפר מויסלינג השכן, שהיה בשטח של דנמרק. בשנת 1670 הצטרפו אליהם מספר משפחות ממגורשי וינה. ב-1686 נתן להם מלך דנמרק כתב זכויות, וב-1692 הושוו זכויותיהם לאלה של יהודי אלטונה, שלריבונותה היו כפופים. יהודי מויסלינג סחרו בליבק למרות הצווים שהגבילו את המכסה היומית של רשות הכניסה לעיר ואת שעות שהייתם בה ושחייבום להיות מלווים בשוטרים. ב-1709 היו בכפר 12 משפחות יהודיות ובסוף אותה מאה 70 משפחות[2].
בשנת 1700, למרות הפגנות הבלתי פוסקות של אנשי גילדת הצורפים, מועצת העיר הייתה צריכה להעניק ליהודים, כנתינים דנים, את הזכות להיכנס לעיר, אם כי תחת מגבלות גדולות. מתוך רצון להשיג סמכות שיפוט על היהודים שהתגוררו במויסלינג, העיר ליבק רכשה בשנת 1763 את האחוזה שבעליה היו בעלי הזכויות הפיאודליות על תושבי הכפר[2].
מעבר הקהילה לעיר ליבק
בית הכנסת הגדול והמפואר על שם קרליבך 1880 בית הכנסת הגדול והמפואר על שם קרליבך 1930
בשנת 1806 מלך דנמרק ויתר על השטח שכלל את הכפר מויסלינג ומועצת העיר ליבק הפכה את היהודים לתושבים "נבדלים" בעיר. ב-1806 אף על פי שהכפר סופח כליל לעיר ליבק המסחר בעיר נשאר אסור ליהודים.
כשסופחה ליבק לקיסרות הצרפתית בשנת 1810 הפכו היהודים לאזרחים בעלי זכויות מלאות. ב-1 בינואר 1811 כל האפליה נפסקה.[2] המיסים המיוחדים של "יהודי החסות" בוטלו, ויהודי מויסלינג רבים כמו גם ממקומות אחרים עברו לליבק, שם רכשו יחד מגרש לבית כנסת. בשנים שלאחר מכן גדל מספרם במהירות, במיוחד בעקבות הגירושים במהלך המצור על המבורג. עם זאת, ברגע שהשלטון הצרפתי נפסק, בשנת 1815 החל הסנאט של ליבק לדון על הגבלת היהודים, להם הוצע להעניק "חוקה חדשה הולמת", ואילו אנשי גילדת הצורפים דרשו בתוקף את גירושם. היהודים מחו על הפרה זו של זכויותיהם, ויחד עם אזרחים יהודים בערים חופשיות אחרות, פנו לקונגרס וינה, והעסיקו את קרל אוגוסט בוכולץ (גר') כפרקליטם. אך העיר לא הייתה יכולה להיכנע, למרות התערבותו של הקנצלר הפרוסי הנסיך מהארדנברג (גר') ושל הקנצלר האוסטרי, הנסיך קלמנס ונצל פון מטרניך. ב־8 ביוני 1815 הקונגרס של וינה אימץ לבסוף את סעיף 16 ל"בונדסקט", שהבטיח ליהודים בכל מדינות גרמניה את הזכויות שקיבלו מהמדינות השונות. ב-6 במרץ 1816, לאחר שהשיג יד חופשית, סנאט ליבק גזר כי על כל היהודים לעזוב את העיר תוך ארבעה שבועות. היהודים שוב מחו, אך לבסוף בספטמבר 1821 נאלצו לקבל את הצעת הסנאט, שהבטיחה לכל היהודים שישבו במויסלינג את זכויותיהם של אזרחי ליבק, בכפוף למגבלות מסוימות; בשנת 1824 היהודים עזבו את העיר, למעט כמה "יהודי חסות". הסנאט גילה כעת מידה מסוימת של רצון טוב כלפי נתיניו היהודים בכך שהעניק בית במויסלינג לרב שלהם, ובבניית בית כנסת חדש, שעבורו נדרשה הקהילה לשלם דמי שכירות שנתיים מתונים.
בשנת 1827, הקימו היהודים במויסלינג בית כנסת חדש ובשנת 1837 הקימו בית ספר. מאז 1831 נאלצו היהודים לשרת במיליציה; בשנת 1837 נפתח בית ספר היהודי, שסובסד על ידי העיר; ובשנת 1839 הוציא הסנאט צו שחייב את רישום החניכים יהודיים. ועדה שמונתה בשנת 1842 דיווחה כי יש לשפר את מצבם של היהודים על ידי הרחבת זכויותיהם, אולם שחרורם לא הפך למושלם עד שחוקק חוק ב־9 באוקטובר 1848 שביטל את כל מוגבלותם. בשנת 1851, לאחר שרוב היהודים חזרו לליבק, נבנה בעיר בית כנסת חדש. בשנת 1859 עבר הרב שלמה קרליבך ממויסלינג לליבק, ובאותה השנה נפתח בית ספר היהודי בעיר. בשנת 1869 נסגר בית הספר שהיה במויסלינג, ובשנת 1872 נהרס גם בית הכנסת שהיה במויסלינג שלא שימש זמן רב.
בשנת 1880, לאור תלונות תושבי העיר, נהרס בית הכנסת הישן ובמקומו נבנה בית כנסת חדש וגדול, ברחוב סנט. אננן (St.-Annen-Straße 11-13) שתאם לגודל האוכלוסייה היהודית בעיר כ-600 נפש. רב העיר שלמה קרליבך חנך את בית הכנסת. (במשך השנים כמחווה לרב קרליבך נקרא בית הכנסת על שמו בפי אנשי הקהילה היהודית של ליבק[3]). בית הכנסת הגיע לגובה של 16 מטר ואורכו 32 מטר. בית הכנסת עוטר בכיפה ירוקה מפוארת[3].
בקהילה של ליבק היה בית ספר יהודי בן שלוש כיתות, וההוראה הדתית לילדים יהודים שלומדים בבתי ספר ציבוריים חויבה על פי חוק מ-17 באוקטובר 1885. העיר שילמה לקהילה סובסידיה שנתית. [4][5][6]
בשנת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, החלו יהודים לעזוב את ליבק, מגמה זאת נמשכה אחרי ליל הבדולח בנובמבר 1938 ומיד אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. ערב מלחמת העולם השנייה] שכנו בליבק 650 יהודים. חלקם עונו למוות במרתפי מטה הגסטפו שבמרכז העיר.[7]
בחורף 1941–1942 גורשו לריגה 85 היהודים האחרונים שנותרו בליבק ונרצחו שם.[8] רבה האחרון של הקהילה עד מלחמת העולם השנייה היה דוד אלכסנדר וינטר.
בליל הבדולח נהרס רוב בית הכנסת. תושבי הרחוב בו עמד בית הכנסת, הגרמנים והיהודים יחד, הצליחו לגרש את הפורעים הנאצים ובכך מנעו את שרפתו והריסתו עד היסוד. נהרסו החזית והכיפה המפוארים ופנים האולם. לאחר המלחמה בית הכנסת ההרוס שימש אולם ספורט לתושבי הרחוב ואף גורם ציבורי לא לקח אחריות על שרידי הבניין המפואר והמתפורר עם השנים[3]. הבניין עמד בשיממונו עד לאחר הפיגוע האנטישמי בשנת 1994.
לאחר המלחמה
לקראת סוף שנת 1945, אחרי מלחמת העולם השנייה, שבו יהודים לחיות בליבק, ב-1948 מנתה הקהילה המתחדשת 250 יהודים וב-1950 – 30 בלבד.
ב-24 במרץ 1994 התבצע פיגוע גזעני ואנטישמי בתוך בית כנסת קרליבך. פיגוע זה היה הפיגוע הראשון בתוך בית כנסת בגרמניה מאז ליל הבדולח. האירוע זעזע את הקהילה היהודית, רשויות העיר ומדינת שלזוויג-הולשטיין. בעקבות הזעזוע גויס סכום של 6.3 מיליון יורו לשיפוץ המבנה והחזרתו לשימוש הקהילה היהודית. השיפוץ נמשך עד שנת 2012. בשנה זו היו בעיר ליבק 700 יהודים. בשנת 2018 פחת מספר היהודים בעיר ועמד על 650 נפש בלבד.
בינואר 2019 התקיים טקס זיכרון לרגל 25 שנה לפיגוע האנטישמי שאירע בשנת 1994. הטקס התקיים במעמד נכבדי הקהילה היהודית, העיר ונשיא מדינת שלזוויג-הולשטיין, קלאוז שלי(גר') .[9]
פנים בית הכנסת קרליבך בגמר השיפוצים הנרחבים שנערכו בו בשנים 2018–2020בית כנסת קרליבך במהלך השיפוצים בו בשנת 2018 (מראה מעזרת הנשים)
בין השנים 2018–2020 הועמד בית כנסת קרליבך לשיפוצים נרחבים נוספים.[9][3] עלות השיפוצים עמדה על סך 4.7 מיליון יורו. 2.5 מיליון יורו נתקבלו מהממשלה הפדרלית הגרמנית, 1.2 מיליון יורו ממדינת שלזוויג-הולשטיין והשאר מעיריית ליבק. השיפוצים כללו איטום הגג הדולף, שיפוץ עזרת הנשים, הבימה וארון הקודש. במהלך השיפוצים אומנים והיסטוריונים גילו כותרות עץ מצוירות, ציורי קיר וכתובות עבריות. בעזרת הנשים בקומה הראשונה נמצאו מעקות מגולפים. במבנה צמוד נמצא אולם תרבות נרחב, חדרי קהילה, חדר ישיבות, דירת משרד לרבנים ובקומה השלישית נמצא מרכז נוער[3].
בשנת 2020 יהדות העיר ההנזית ליבק מנתה 800 נפש. מתוכם 600 חברים דתיים אורתודוקסים שהם חברי קהילת יהודי ליבק-מויסלינג ומשתייכים לבית הכנסת קרליבך. האחרים מתחלקים לשתי קבוצות: חברי הקהילה הרפורמית שנוסדה בשנת 2015 המתפללים בבניין הקהילה הרפורמית בעיר והיתר אמנם גרים בליבק אבל הם שייכים לקהילת יהודי המבורג.
רוב יהודי ליבק הגרים בעיר הגיעו מברית המועצות לשעבר. רב הקהילה האורתודוקסית הוא הרב נתן גרינברג. בקהילה האורתודוקסית אין הפרדה לאשכנזים וספרדים כולם מתפללים בבית כנסת קרליבך שהוא היחיד בעיר. אין בבית הכנסת מניין בכל יום רק בערבי שבת, בימי שבת בבוקר ומועדי ישראל. בשנת 2020 אין בית ספר יהודי בעיר.[3]
ב-23 ביולי 2020 נערך טקס צנוע במגבלות הקורונה לפתיחת בית הכנסת בגמר השיפוץ הגדול שבוצע בו במהלך 2018–2020. מחשש לפיגוע אנטישמי בדומה לפיגוע שאירע בשנת 1994 נקבעה במקום נקודת אבטחה משטרתית 7/24 במשך 365 יום בשנה.[10][11]
רבני הקהילה היהודית בליבק ומויסלינג
הרב עקיבא ורטהיימר (נקרא גם עקיבא ויקטור; עד שנת 1816; נ. 1835, כרבה של אלטונה);
ר' אפרים פישל יואל, דודם של מנואל ודוד יואל (1825-51);
הרב דב לוי ברזילי (1999 - 2011) היה רב מדינת שלזוויג-הולשטיין, שימש במקביל בתפקיד הרב של המבורג וליבק. הודח ופוטר מתפקידו על אי אמינות וכשירות.[12][13][14]
הרב שלמה ביסטריצקי (2011-2018) שליח חב"ד מהמבורג, קבל לידיו את כל סמכויותיו של הרב דב לוי ברזילאי.[15]
ב-2020 שיא חדש במספר היהודים בליבק 800 נפש, המתפלגים ל-600 יהודים אורתודוקסים, והיתר יהודים רפורמים וכאלה הגרים בעיר אבל שייכים לקהילת יהודי המבורג.
בתי הכנסת במויסלינג
מאז אמצע המאה ה-17 הגיעו מפולין-ליטא משפחות יהודיות לשערי ליבק ולמויסלינג. האחוזה והכפר המשויך לה במויסלינג היו בעלי אותו שם. באותה תקופה זה היה שטח של דנמרק ולכן התושבים היו כפופים לחוק הדני, שלא הכיר בכל ההוראות החוקיות המפלות יהודים כפי שהיו בעיר המדינה ליבק.
בית הכנסת הראשון במויסלינג
מגנוס מווידרקופ
הכפרים דורף וגוט מויסלינג הוזכרו לראשונה יחד עם הכפרים נינדורף ורייקה בשנת 1265 כנכסיהם של קונרד ופרידריך פון מויסלינג.
מאז שנת 1702 האחוזה והכפר גוט מויסלינג היה בבעלות משפחת וודרקופ (גר'), שהפגין חסד ואהדה מיוחדים כלפי האוכלוסייה היהודית בכפר. קהילה יהודית רשמית קיימת במקום רק מאז שנת 1720 לכל המאוחר, אך לא היה לה בית כנסת משלה. ב-6 בדצמבר 1726, בעל האחוזה שניהל אותה ואת הכפר, היה הדיפלומט הדני גוטפריד פון וודרדרופ,(גר'). הוא הגיש בקשה למלך פרידריך הרביעי, בו ביקש רשות לבנות בית כנסת ליהודי מויסלינג.
תשובתו של המלך הדני הייתה חיובית, וגוטפריד וודרדרופ בנה את בית הכנסת במויסלינג בשנה שלאחר מכן בשנת 1727 ונתן לקהילה היהודית להשתמש בו. זה היה מבנה קטן ופשוט מעץ עם תיקרה נמוכה. משנת 1735 שילמה הקהילה שכר דירה שנתי של 40 רייכסטלר (גר') לבעל הבית.
ב-1 מאי 1762 הכפר גוט מויסלינג עבר לידיהם של ארבעה חברי מועצת העיר ליבק כנכס פרטי. אך עדיין נותר השטח בריבונות דנית. בעלי הבית החדשים הגדילו את שכר הדירה של בית הכנסת ל־52 רייכסטלר בשנה. בשנת 1802 נחתם הסכם בין מועצת ליבק ומלך דנמרק להעברת שטח הכפר לליבק. ב-3 ביוני 1806 נכנס ההסכם לתוקף והפך לשטח של העיר ליבק.
בית הכנסת השני במויסלינג
בית הכנסת החדש במויסלינג נחנך בשנת 1827
בשנות העשרים של המאה העשרים שילמה הקהילה היהודית במויסלינג שכר דירה שנתי של 60 קראונמרק (גר') עבור השימוש בבית הכנסת לקופת העיר ליבק. עם זאת, גברו התלונות על מצבו הירוד של הבניין הרעוע, שהיה כבר כמעט בן מאה שנה. הגג דלף, הדלתות והחלונות שדלפו גרמו לסדקים בלתי פוסקים ובאופן כללי הבניין נחשב לבניין בסכנת קריסה. בנוסף, השטח הפנימי והתקרה הנמוכה לא התאימו יותר לקהילת מויסלינג הצומחת.
מועצת ליבק בדקה האם ניתן לתקן את בית הכנסת; בנוסף, חוות דעתו של המומחה אדריכל העירהיינריך ניקולאוס בורם (גר') הייתה כה שלילית עד שלא היה יותר ספק בצורך לתקן את הבניין. עיריית ליבק הציעה לעלות את דמי השכירות שנתיים ב-100 קראונמרק, כלומר סה"כ 160 קראונמרק וכנגד תשלום זה העירייה תקים במויסלינג בניין חדש לחלוטין. בעקבות הצעה זו ובהסכמת הצדדים, החליטה מועצת העיר ב־9 ביולי 1825 על הקמת בית כנסת חדש בגודל ועיצוב סבירים שיספקו את צורכי הקהילה במוסלינג.
בית הכנסת החדש נבנה בשנים 1826 ו-1827 על פי תוכניותיו של אדריכל העיר בורם. במיקום בולט במרכז הכפר מויסלינג, ליד האגם שעדיין הייה קיים באותה תקופה, נבנה בניין עצמאי וייצוגי הבנוי מלבנים מטויחות. המבנה, שנבנה בסגנון קלאסי, נבנה כמבנה קדוש מודרני, ללא שום קווי מבנה יהודיים ספציפיים; מכיוון שמדינת ליבק הייתה קבלן הבנייה היחיד ונשאה בעלויות הבנייה הכוללות, של 10,517 קראונמרק, לקהילה היהודית לא הייתה השפעה משמעותית על התכנון האדריכלי .
בשל הבנייה המורכבת של הבניין, שכר הדירה השנתי לא היה 160 קראונמרק, כפי שתוכנן במקור, אלא 240 קראונמרק. הקהילה היהודית נאלצה להוציא סכום דומה על רכישת הריהוט הפנימי, שלא סופק על ידי העירייה.
ב-10 באוגוסט 1827 נחנך בית הכנסת החדש במויסלינג באירוע החגיגי הועברו גם ספרי התורה.
הסוף לבתי הכנסת במויסלינג
לאחר שניתנו לתושבי ליבק היהודים זכויות אזרח מלאות על פי חוק בשנת 1848 ו-1852 והם כבר לא הוגבלו למגורים רק במויסלינג, עברו רבים מיהודי מויסלינג לעיר. דבר שגרם לקהילת הכפר מויסלינג להצטמצם במהירות. לבסוף ב־26 אפריל 1872 הועבר בית הכנסת רשמית לליבק כולל ספרי התורה לבית הכנסת ברחוב וומשטראסה(גר'), שהייה קיים מאז 1851.
מדינת ליבק נשארה עדיין להיות הבעלים של בית הכנסת במויסלינג, והיא ניסתה למכור את הבניין, שכבר לא שימש למטרות דתיות, אך לא מצאה קונה. בשנת 1873 המבנה נהרס לחלוטין ולא נשמרו שרידים ממנו.
בית הקברות של ליבק-מויסלינג
בית הקברות היהודי בליבק-מויסלינג הוא בית הקברות היהודי הגדול ביותר במדינת שלזוויג-הולשטיין. בית הקברות היהודי ברחוב נינדורפר Niendorfer Strasse הוקם במאה ה-17 והורחב בשנת 1861. שטח בית הקבורות כמעט 1 הקטאר והוא מוקף קיר לבנים גבוה. המצבות העתיקות ביותר ששרדו מאז, מתוארכות לתאריך החל מהמחצית הראשונה של המֵאָה-18. אולם ההלוויות, שנבנה בשנת 1910 על ידי האדריכלים קרל האן ואלפרד רונג (גר') נשמר עד היום.[18]
לאחר שהקהילה היהודית בליבק הושמדה בשואה, בית הקברות הועבר לרשות קהילת יהודי המבורג ב-29 בפברואר 1960, מתאגיד הנאמנות היהודי (אנ') שהיה רשום כבעלים של בית הקברות כבר משנת 1953 כמו גם הרכוש היהודי ללא בעלים באזורי הכיבוש הבריטי והצרפתי שבגרמניה בדומה לתאגיד שהוקם באזור הכיבוש האמריקאי. בית הקברות בליבק-מויסלינג לא היה בשימוש זמן רב עד שהקהילה היהודית בליבק גדלה בעקבות הגירה יהודית לעיר מאז שנת 1990. בעקבות כך נטמנו יהודי העיר בבית הקברות העתיק, בקברים חדשים בשולי אזור הקבורה הישן.
בחודש אפריל 2018 התקיימת התנכלות ונדליסטית אנטישמית בבית הקברות העתיק במויסלינג, שהותירה אחריה הפלה, ניפוץ מצבות ופחד בקהילה היהודית בעיר.[19]
בזמן שמעפילי אניית המעפילים אקסודוס שהו במחנה פפנדורף, נולדו שלושה ילדים, שזמן קצר לאחר לידתם נפטרו. שלושת הילדים נקברו בבית הקברות היהודי של ליבק-מויסלינג. במקום שלוש מצבות מעל קבריהם הנושאות את הכיתוב "פ"נ ילד אקסודוס ללא שם".[21]
אזור הקבורה העתיק
אזור הקבורה החדש
מצבת ילד מילדי האקסודוס-1947 ללא שם שנקבר בבית הקברות היהודי העתיק שבליבק-מויסלינג
Peter Guttkuhn: Die Geschichte der Juden in Moisling und Lübeck. Archiv der Hansestadt Lübeck, 2. Auflage 2007. ISBN 978-3-7950-0468-2
Peter Guttkuhn: 125 Jahre Synagoge. Lübeck, Verlag Schmidt-Römhild, 2005. ISBN 978-3-7950-4818-1
Albrecht Schreiber: Zwischen Davidstern und Doppeladler. Archiv der Hansestadt Lübeck, 1992. ISBN 3-7950-3107-9
Peter Guttkuhn: Kleine deutsch-jüdische Geschichte in Lübeck. Verlag Schmidt-Römhild, 2004. ISBN 978-3-7950-7005-2
David Alexander Winter: Der jüdische Friedhof in Moisling und Lübeck. s. n., s. l. 1910.
Albrecht Schreiber: Über Zeit und Ewigkeit. Die jüdischen Friedhöfe in Moisling und Lübeck (= Kleine Hefte zur Stadtgeschichte. 4). Archiv der Hansestadt Lübeck, Lübeck 1988, ISBN 3-7950-3103-6.
Albrecht Schreiber: KZ-Opfer auf dem Jüdischen Friedhof Lübeck-Moisling. In: Ohlsdorf. Zeitschrift für Trauerkultur. Nr. 72, I, Februar 2000, ISSN1866-7449, S. 9, (online).
Jost, Neuere Gesch. der Israeliten, i. 32 et seq.;
Grätz, Gesch. xi. 324 et seq.;
Carlebach, Gesch. der Juden in Lübeck und Moisling, Lübeck, 1898;
Statistisches Jahrbuch, 1903.
P. Guttkuhn, Kleine deutsch-juedische Geschichte in Luebeck (Von den Anfaengen bis zur Gegenwart) (2004); idem, Die Geschichte der Juden in Moisling und Luebeck: Von den Anfaengen 1656 bis zur Emanzipation 1852 (Veroeffentlichungen zur Geschichte der Hansestadt Luebeck. Reihe B, volume 30; 1999).
Jewish cemetery in Vorwerker Friedhof, entrance 4
Jewish cemetery (Lübeck-Moisling), laid out in the 17th century and expanded in 1861, <1 ha - closed
פיטר גוטקון: תולדות היהודים במויסלינג ולובק . ארכיונים של העיר ההנסית ליבק, 2. מהדורה 2007. ISBN 978-3-7950-0468-2
פיטר גוטקון: 125 שנות בית כנסת . לובק, ורלאג שמידט-רמהילד, 2005. ISBN 978-3-7950-4818-1
אלברכט שרייבר: בין מגן דוד לנשר כפול ראשים . ארכיונים של העיר ההנסית לובק, 1992. ISBN 3-7950-3107-9
פיטר גוטקון: היסטוריה יהודית-גרמנית קטנה בלובק . ורלאג שמידט-רמהילד, 2004. ISBN 978-3-7950-7005-2
^Ulrich Knufinke: Bauwerke jüdischer Friedhöfe in Deutschland (= Schriftenreihe der Bet Tfila. 3). M. Imhof, Petersberg 2007, ISBN 978-3-86568-206-2, S. 240, 453, (Zugleich: Braunschweig, Technische Universität, Dissertation, 2005).
^Scribe: Concentration camp victims at the Lübeck-Moisling Jewish Cemetery. In: Ohlsdorf. Magazine for Mourning Culture. 72, I, February 2000, p. 9.
^Albrecht Schreiber: KZ-Opfer auf dem Jüdischen Friedhof Lübeck-Moisling. In: Ohlsdorf - Zeitschrift für Trauerkultur, Ausgabe 72,I,2001 - Februar 2000
