קהילת יהודי בסרביה
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
שיחה
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

קהילת יהודי בסרביה היא קהילה עתיקת יומין המתקיימת בחבל ארץ זה המאה ה-15 ועד לימינו אנו.

בסרביה

מיקומה של בסרביה בנסיכות מולדובה (בכתום). עם סימון הראיה הטורקית חוטין בצפון ובסרביה ההיסטורית בדרום.
בסרביה בשנת 2015
ההתפלגות האתנית בבסרביה בשנת 1930. היהודים בצבע תצהוב

בסרביה הוא השם שניתן בשנת 1812 על ידי האימפריה הרוסית לחבל הארץ שהיה שייך לנסיכות מולדובה, הגובל במזרח עם הנהר דניסטר ובמערב עם הנהר פרוט, לאחר שאזור זה עבר לשליטתה מכוח הסכם בוקרשט שנחתם במאי 1812,בסיום המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806-1812), יחד עם הראיה הטורקית חוטין ובסרביה ההיסטורית (בוג'אק) שנמסרה לאימפריה העות'מאנית בשנת 1484 על ידי המלך שטפן הגדול.

ההיסטוריה של הקהילה היהודית

ראשית ההתיישבות

העדויות הראשונות לנוכחות יהודית בבסרביה קשורות למסחר בין ממלכת פולין לנמלי הים השחור שהיו בשליטת האימפריה העת'מאנית. מסמכים מסוף המאה ה-15 מציינים שלושה סוחרים יהודים מאיסטנבול שפעלו בין לבוב לערי האימפריה ועברו לצורך כך יחד עם הסוכנים שלהם בחוטין, שהייתה באותה תקופה תחנת מכס חשובה בין נסיכות מולדובה לבין ממלכת פולין על נתיב הסחר בין האימפריה העות'מאנית לממלכת פולין. מסמכים מהמאה ה-16 מזכירים סוחרים יהודים נוספים שעצרו בדרכם מאיסטנבול ללבוב ברני עיר נמל בים השחור, בעיר קיליה הסמוכה לה ובחוטין, כולן בשליטתה הישירה של האימפריה העות'מאנית. [1]

היו גם סוחרים יהודים שיצאו בכיוון ההפוך מממלכת פולין בכיוון נמלי הים השחור. חלק מהסוחרים היהודים שהגיעו מפולין התיישבו באזור בסרביה, אז חלק מנסיכות מולדובה. מסמכים מתקופת שלטונו של נסיך מולדובה פטרו רארש (1541-1546) מציינים כי הוא פעל נגד סוחרים יהודים שלא שילמו מיסים. הנסיך פטרו הפיסח גירש בשנת 1579 סוחרים יהודים שהתחרו בסוחרים הנוצרים בייצוא בקר, סוסים, עורות ודגים לפולין ובייבוא בדים מפולין. למרות זאת, בסוף המאה ה-16 התעצמה השפעתם של הסוחרים היהודים על המסחר בין נסיכות מולדובה לבין האימפריה העות'מאנית, נסיכות פולין, טרנסילבניה והונגריה. עדויות רבות מהמאה ה-16 מצביעות על קיום קהילות יהודיות באקרמן, בקאושני ובקיליה,שנכללו בבסרביה ההיסטורית.[2]

בשנת 1648, נמלטו יהודים רבים מפולין, בלארוס ואוקראינה לנסיכות מולדובה במהלך התקוממות הקוזאקים והצמיתים שהנהיג בוגדן חמלניצקי,( גזרות ת"ח–ת"ט) והקימו שם קהילות חדשות בצפונה.[1]ה

בסוף המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18 אפשר היה למצוא יהודים רבים בערים אך גם באזורים כפריים בכל שטחיה של הנסיכות ובאזורים בשליטת האימפריה העות'מאנית. מעריכים כי בסוף המאה ה-18 כ-60% מהיהודים ישבו באזורים עירוניים וכ-40% באזורים כפריים, כאשר רוב האוכלוסייה היהודית התרכזה בצפון, בסביבות הערים חוטין[3] וסורוקה.[4] במרכז ובדרום הייתה התיישבות יהודית בטיגינה,[5] אקרמן,[6]  קישינב,[7] איזמאיל[8] וקיליה[9].

מעמד היהודים עד שנת 1812

מאמצע המאה ה – 15 ועד סוף המאה ה-19 הייתה נסיכות מולדובה במעמד של מדינות וסאליות לאימפריה העות'מאנית ומדיניות הפנים שלה הוכתבה על ידי השלטון העות'מאני.

הקהילות היהודיות היו מאורגנות במבנה של גילדה יהודית (ברומנית: breasla jidovilor ) ונכללו במסגרת גילדות הסוחרים ובעלי המקצוע נתיני הנסיכות שאינם נוצרים. בראש כל גילדה עמדו מנהיג חילוני – סטרוסטה ומנהיג דתי – הרב. שניהם נבחרו על ידי אסיפת הגילדה. הרב נבחר לכל תקופת חייו והסטרוסטה לתקופה מוגבלת. המינוי היה כפוף לאישור המושל. המנהיגים החילוניים של כל הקהילות היו כפופים לסטרוסטה של יאשי שכונה "ראש מדינה". רבני הקהילות בנסיכות מולדובה היו כפופים לרב של יאשי שכונה בשם הטורקי חכם-באשי (başı בטורקית פירושו ראש), כינוי שניתן לרב הראשי באימפריה העות'מאנית. החכם באשי פסק בסוגיות אזרחיות או דתיות ובכל התדיינות בעלת אופי מסחרי. אפשר היה להגיש ערעור על פסיקתו בענייני מסחר לממונה על הכנסות הנסיכות או למועצת (דיואן) המושל. באמצעות הסטרוסטה שולמו כל שלושה חודשים,מהכנסות השחיטה הכשרה, מיסים לאוצר הנסיכות באופן יחסי למספר החברים הקבועים בגילדה. יתרת הכסף שימשה לאחזקת בית הכנסת, בית הספר החינמי תלמוד תורה, מוסד החכם באשי, בית התמחוי ובית החולים, בית הקברות, קרן פדיון עבדים, קרן עזרה ליהודים בפלסטינה ועוד. [10]

היהודים נהינו מחופש תנועה והתיישבות בכל רחבי הנסיכות. הותר להם לעסוק במסחר ובמלאכות שונות, לרכוש בתים וחנויות בערים, אך נאסר עליהם לרכוש או לשכור נכסים חקלאיים באזורים כפריים, להעסיק נוצרים או להעיד נגד נוצרים. כמוכן הותר להם להתארגן ולהתנהל על פי חוקים עצמאיים ולנהל את חיי הדת כדרכם כולל הקמת בתי כנסת. ליהודים הותר לבנות בתי הכנסת מעץ בלבד, הרחק מכנסיות ובאופן שהשתלבו בבניינים אחרים בסביבה. לצורך הבנייה נדרש אישור מיוחד מהמלך.[1]

דת ומסורת

בנוסף לקהילות היהדות הרבנית, נוצרה באקרמן באמצע המאה ה-16 קהילה של קראים. מעידים על כך מצבות שנמצאו בבית הקברות וספר תורה משנת 1500 עליו הכתובת "בית הכנסת של העדה הקראית באקרמן. בין החכמים הקראים שפעלו באקרמן ראוי להזכיר את שמואל הרמתי, אחיו של המשורר והחכם כלב אפנדופולו בן אליהו מקונסטנטינופול ואת רבי כלב בן אליהו טרנו שהעתיק בשנת 1530 את הספר "עץ חיים" ובשנת 1542 את הספר "גן העדן" של רבי אהרון בן אליהו מניקומדיה.[11]

בתחילת המאה ה-19 התחילה לחדור לנסיכות מולדובה תנועת החסידות עמה נמנו הרבנים:

רבי חיים בן רבי שלמה טִירֶר ( 1740- 1817), מגדולי תנועת החסידות ומחבר ספרי חסידות, ביניהם "באר מים חיים". אימותים עם השלטון בבוקובינה אילצו אותו לעזוב בשנת 1803 את תפקידו כרבה הראשי של העיר צ'רנוביץ ולעבור תחילה למוהילב ולאחר מכן לקישינב בהן שימש רב העיר. בשנת 1813 עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת שם נפטר.[12]

רבי דוד שלמה אייבשיץ ( 1755 – 1813) אדמו"ר, פוסק ורב בכמה קהילות בגליציה ובבסרביה ביניהן קהילת סורוקה. חיבר ספרים בהלכה, דרוש וחסידות שזכו לפרסום, ביניהם "לבושי שרד" על השולחן ערוך ו"ערבי נחל", ספר דרשות חסידיות על סדר חמישה חומשי תורה. עלה לארץ ישראל בשנת 1813 והתיישב בעיר צפת. שם נפטר.[13]

באותה תקופה הורגשה בחוטין השפעתה של הכת הפרנקיסטית (אנ') כאשר יעקב פרנק, מייסד הכת, נמלט עם חלק ממאמיניו אל חוטין, שהייתה באותה עת טריטוריה טורקית, לאחר שגורש מפודוליה בשל פעילותו.[14]

יהודי בסרביה תחת שלטון האימפריה הרוסית (1812 - 1918)

תקופת האוטונומיה (1812-1828)

בשנת 1812 סופחה בסרביה לאימפריה הרוסית בתור אזור אוטונומי ומשום כך מעמדם של היהודים לא השתנה בשנים הראשונות שלאחר הסיפוח. בין השנים 1812 – 1828, נוהלה בסרביה על ידי מועצה עליונה בת 11 חברים, מתוכם חמישה מונו על ידי השלטונות ושישה נבחרו על ידי האצולה המקומית לתקופה של שלוש שנים.[15] [16]

בתקופה זאת בסרביה משכה אליה יהודים רבים מ"תחום המושב" בשל התנאים הטובים מהם נהינו היהודים בה.

בסרביה בתחום המושב

החל משנת 1835, שנה בה נכללה בסרביה ב"תחום המושב", כל החוקים שנחקקו באימפריה הרוסית בנושא היהודים היו ישימים גם בבסרביה, ביניהם איסור התיישבות יהודי בסרביה באזורי הגבול, שנכנס לתוקף בשנת 1839, וחובת השירות הצבאי שנכנסה לתוקף בשנת 1852.[17]

בסרביה החדשה

על פי תנאי חוזה פריז, שנחתם בשנת 1856 בסיום מלחמת קרים, האימפריה הרוסית נדרשה להחזיר לנסיכות מולדובה שטחים בדרום בסרביה שכונו "בסרביה החדשה".

מעריכים כי בשנתה זו התגוררו ב"בסרביה החדשה" כ-6,000 יהודים. במשך 22 השנים בהן האזור היה מסופח לממלכת רומניה, ליהודים היה מעמד של תושבים זרים ללא זכויות אזרחיות. הם לא הורשו להתגורר באזורים כפריים, לרכוש שם נכסים או לעסוק במקצועות בהם עסקו הרומנים. האוכלוסייה היהודית סבלה מהתנכלויות תקופות מצד האוכלוסייה הנוצרית. בשנת 1864 היה ניסיון לעלילת דם, בשנת 1869 אזרחי בולגרד ניסו לגרש את היהודים מהעיר ובשנת 1872 פרצו פרעות באיזמאיל, וילקוב וקאחול.

גם מצבם של היהודים שהתגוררו ביישובי הגבול בבסרביה, ביניהם העיר קישינב, הורע מאוד לאחר הסיפוח, בגלל האיסור להתגורר באזורי גבול. [18] בשנת 1858 פורסמה תקנה חדשה שהתירה ליהודים להישאר באזורי הגבול בתנאי שהיו תושבי קבע לפני פרסום התקנות.

בשנת 1869 פורסם צו שהורה למשטרה לגרש את כל היהודים שלא יכלו להוכיח את זכותם להימצא במקום מגוריהם. ההדים שצו זה עורר בעולם וחוסר היכולת של המשטרה ליישמו גרמו לכך שרק יהודים מעטים גורשו. צווי הגירוש שהמשיכו להתפרסם עד שנת 1905 פגעו קשות ביהודים.

בשנת 1878 הוחזר האזור לאימפריה הרוסית.

ההתיישבות החקלאית

ב-9 בדצמבר 1804 חוקק הצאר אלכסנדר הראשון (1801 – 1825) את "חוקת היהודים" (תקנת 1804) אשר קבעה בין היתר כי היהודים באימפריה יחולקו לחמש קבוצות: חקלאים, יצרנים, בעלי מלאכה, סוחרים ובורגנים קטנים. החקלאים יכלו לרכוש אדמות ולהקים משקים חקלאיים. הצאר ניקולאי הראשון (1825- 1855) פרסם בשנת 1835 תקנות חדשות לעידוד ההתיישבות היהודית ביישובים חקלאיים.[19]

בהתאם לתקנות אלה, היה על יהודי בסרביה להצטרף לאחת מחמש הקבוצות שהוגדרו בתקנת 1804,  והתאפשר להם להקים יישובים חקלאיים. מטרת תקנות אלה הייתה להוציא את היהודים מהמרכזים העירוניים הצפופים דוגמת קישינב, ולהעביר אותם לאזורי הספר דלילי האוכלוסייה. ליהודים שהיו מוכנים להקים יישובים חקלאיים ניתנו תמריצים רבים ביניהם פטור משירות צבאי. בין השנים 1836 – 1853,  הוקמו על ידי יהודי בסרביה 17 ישובים חקלאיים, רובם בצפון, והאזור הפך למרכז החקלאי היהודי הגדול והחשוב ביותר באימפריה הרוסית.

הצאר אלכסנדר השלישי אישר בחודש מאי של שנת 1882 תקנות[20] מגבילות בעניין יהודי תחום המושב. תקנות אלה גרמו לכך ש-11 מתוך 17 היישובים החקלאיים פורקו עד שנת 1899 ואחוז יהודים שעסקו בחקלאות ירד מ-12% ל-7%.[21]


יהודי בסרביה תחת שלטון ממלכת רומניה (1918 - 1940)

יהודי בסרביה בתקופת מלחמת העולם השנייה

יהודי בסרביה תחת שלטון ברית המועצות (

האוכלוסייה היהודית בבסרביה תחת השלטון הרוסי והרומני.

שנה מקור מספר נפשות אחוז באוכלוסייה
1817 מפקד אוכלוסין רוסי[22] 3,826 משפחות 4.2
1828 היסטוריון מולדבי[23] 30,929 5.9
1850-1855 רישומי הכנסייה[24] 7.2
1856 היסטוריון רומני 79,000[25]

78,800[26]

8

7.9

1900 מפקד אוכלוסיון רוסי[27] 219,000 15
1919 הערכה רומנית[28] 287,000 10.2
1930 מפקד אוכלוסין רומני 204,858 7.5
1939 מפה המתארת את פריסת הקהילות היהודיות[29]
1941 מפקד רומני[28] 6,882 0.3

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 3 Pinkas Hakehillot Romania: The Jews of Bessarabia from their arrival to the end of the 19th century, www.jewishgen.org
  2. ^ The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, encyclopedia.yivo.org
  3. ^ Khotin, Ukraine Jewish Heritage: History of Jewish communities in Ukraine, ‏2017-10-22 (באנגלית בריטית)
  4. ^ Pinkas Hakehillot Romania: Soroka (Soroca, Moldova), www.jewishgen.org
  5. ^ Pinkas Hakehillot Romania: Tighina (Bender), www.jewishgen.org
  6. ^ Akkerman: Akkerman History, kehilalinks.jewishgen.org
  7. ^ The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, encyclopedia.yivo.org
  8. ^ Pinkas Hakehillot Romania: Ismail, www.jewishgen.org
  9. ^ Kiliya, www.jewishvirtuallibrary.org
  10. ^ יעקב גלר, החכם באשי, הרב הכולל של נסיכויות ולאכיה ומולדובה 1719 - 1834
  11. ^ Bilhorod-Dnistrovs'kyy (Akkerman), Ukraine [Pages 18-30], www.jewishgen.org
  12. ^ Ḥayyim ben Solomon Tyrer of Czernowitz | Encyclopedia.com, www.encyclopedia.com
  13. ^ David Solomon Eibeschutz | Texts & Source Sheets from Torah, Talmud and Sefaria's library of Jewish sources., www.sefaria.org
  14. ^ Bessarabia, www.jewishvirtuallibrary.org
  15. ^ On the question of competence of the Supreme Council of Bessarabian Oblast (August 28, 1816 - February 29, 1828) :: Journal „Tyragetia" :: Publications :: National Museum of History of Moldova, www.nationalmuseum.md (באנגלית)
  16. ^ Period of Relative Autonomy of Bessarabia within the Russian Empire :: National Museum of History of Moldova, www.nationalmuseum.md (באנגלית)
  17. ^ Bessarabia, www.jewishvirtuallibrary.org
  18. ^ Pinkas Hakehillot Romania: The Jews of Bessarabia from their arrival to the end of the 19th century, www.jewishgen.org
  19. ^ AGRICULTURAL COLONIES IN RUSSIA - JewishEncyclopedia.com, www.jewishencyclopedia.com
  20. ^ MAY LAWS - JewishEncyclopedia.com, www.jewishencyclopedia.com
  21. ^ The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, encyclopedia.yivo.org
  22. ^ Poștarencu, Dinu (2009). Contribuții la istoria modernă a Basarabiei. II. Chișinău: Tipografia Centrală. pp. 24–25.
  23. ^ Ion Gumenai, Raporturile dintre populaţia autohtonă a Basarabiei şi minorităţile confesionale în prima jumătate a secolului al XiX-lea
  24. ^ Poștarencu, Dinu (2009). Contribuții la istoria modernă a Basarabiei. II. Chișinău: Tipografia Centrală. p. 40.
  25. ^ Ion Nistor, Istoria Basarabiei, edit. Humanitas, București, 1991, pp. 199, 203, 210
  26. ^ Populaţia Bucovinei şi Basarabiei sub stăpâniri imperiale 1775/1812-1918)
  27. ^ Ion Nistor, Istoria Basarabiei, edit. Humanitas, București, 1991, pp. 212,213
  28. ^ 1 2 Republica Moldova. Aspecte etnopolitice
  29. ^ Atlas of the Holocaust, rev. ed. by Sir Martin Gilbert (New York: William Morrow, 1993). Published in Jewish Roots in Ukraine and Moldova, JEWS OF BESSARABIA ON THE EVE OF THE WAR