לוח הזיכרון לבית הכנסת של העיר בויטן שנהרס בליל הבדולח, כתוב ב-4 שפות כולל עברית
קהילת יהודי ביטום (בויטן) (Beuthen) Bytom, הייתה אחת מעשרים וחמש קהילות יהודיות במחוז אופולה בשלזיה הגרמנית, שהוקמה בעיר בויטן (Beuthen) (לאחר מלחמת העולם השנייה האזור הועבר לפולין והעיר נקראה ביטום - Bytom).
אין מידע מדויק לגבי התאריך בו התיישבו יהודים לראשונה בעיר בויטן. יש השערות שונות בין היסטוריונים בכל הנוגע ליישוב יהודי שם. לפי הקודקס דיפלומטיקוס של שלזיה, שפורסם בשנת 1956, היו יהודים שהתגוררו בטירת ביטום בין השנים 1226 ו-1227[6]. עם זאת, היסטוריונים רבים טוענים שככל הנראה הכוונה היא לביטום אודרנסקי (אנ') הנמצאת בשלזיה התחתונה. על כן הם מסיקים כי האזכור הראשון של יהודים בביטום/בויטן מתוארך לשנת 1395, במסמך הוזכר אברהם פון בויטן[6][7].
המאה ה-13 ועד המאה ה-16
בספר הזיכרונות (Memorbuch) של קהילת יהודי מיינץ יש אזכור של העיר בויטן משנת 1231 אך אין זה ודאי[8].
יהודים שהתיישבו בשלזיה במאה ה-14 היו מוגנים בזכויות שהעניקו הדוכסים השלזים. על פי כתב הזכויות של קאליש, שנקבע על ידי בולסלאוס השני (אנ'), האדוק, כבר בשנת 1264. ליהודים שהיו בסמכותו של השליט הובטחו הגנתו וחופש הפעילות הכלכלית. יתר על כן, השליט העניש בחומרה את מי שהרג יהודי, הרס בתי כנסת ובתי קברות או האשים יהודים ברצח פולחני[9].
במאה ה-15 עבדו רוב היהודים במסחר והעניקו הלוואות לדוכסים השלזים. חלקם ניהלו סדנאות ובתי מלאכה קלה.
בשנת 1526, כאשר שלזיה הייתה בשליטת קיסרי גרמניה, גם יהודי שלזיה עברו לשליטתם.
בפנקס הבעלויות על הנכסים בבויטן משנת 1532 נכתב: "יהודי העובר לעיר ועוסק בה, ישלם מס של 2 גרוש (100 גרוש = 1 זלוטי ישן). אם הוא יעזוב את העיר ויעבור לעיר אחרת, הוא ישלם 23 גרוש"[10]. החוק הזה תרם להתבססות היהודים בעיר מבלי שיעזו לעזוב אותה. באותה תקופה התחרות בין הסוחרים היהודים לנוצרים נעשתה אינטנסיבית יותר. העובדה שהתושבים היהודים בעיר התעשרו יצרה חוסר שביעות רצון ומתיחות בקרב תושבי העיר, שהגישו תלונות רבות נגד יהודי שלזיה לרשויות האימפריאליות בווינה.
בשנת 1557 פרדיננד הראשון הציע בקונגרס שלזיה לגרש את היהודים מבויטן, בטיעון לפיו היהודים הם "אנשים לא מאמינים, אנשים קשוחים ולא עוזרים, הרודפים ומנצלים כלכלית אנשים אחרים"[11]. ב־14 בספטמבר 1559 הוציא הקיסר פרדיננד הראשון צו קיסרי המגרש יהודים מהארצות ההבסבורגיות, כלומר מבוהמיה, מורבו-שלזיה ושלזיה. מאז, היהודים לא יכלו להתגורר רשמית בשלזיה; עם זאת, לא נהוג היה לקיים את הצו. ליהודים היו מובלעות אוטונומיות נפרדות בהן הם יכלו לחיות. הן כללו את גלוגוב, צילץ (בגרמנית:Zülz, ביאלה פרודניצקה-Gmina Biała, פולין) בשלזיה ואופבה (אנ') בטרופאו בשלזיה הצ'כית.
בשנת 1561, לאחר משפט ורוצלב, שבמהלכו הואשמו יהודים בחילול הקודש, הוציא לסלו החמישי, מלך הונגריה צו שהביא לסילוק התושבים היהודים מבויטן.
באותה תקופה, חיי הקהילה היהודית במחוז אופולה - רטיבור, שהייתה תחת שלטון הבסבורג במאה ה-16, היו תחת תקנות הקרקע שנחקקו בשנת 1561. תקנות וחוקים אלה, שהיו משותפים בין מדינות מרכז ומזרח אירופה וכן החלטות של המועצות המקומיות של הדוכסות השלזית, הכילו פרק מיוחד, שכותרתו "פון יודן - היהודים", שהגדיר את חוק ההתיישבות על אדמות הבסבורג והלוואות בריבית שניתנו על ידי יהודים לאדונים ולאיכרים, כמו גם סוגיות אחרות[10]. בין השנים 1582–1584 אישר הקיסר רודולף השני את הצו הקודם שהורה לכל היהודים לעזוב את אדמות הממלכה של הבסבורג, למעט המובלעות המיועדות לכך. על פי העדויות המתועדות הראשונות הנוגעות ליהודי בויטן נמצא שלמרות האיסורים שהוטלו על היהודים, יהודי בשם יעקב ג'ודט Jacob Judt קבל אישור להתיישב בעיר בשנת 1612. בשנת 1617 החל סלומון שייר להלוות בריבית ולגבות אגרה בתמורה בעיר[12].
המאה ה-17 והמאה ה-18
מלחמת שלושים השנים (1618-1648) הובילה לצמצום אוכלוסיית ערים רבות בשלזיה. בשנת 1627, במטרה לשפר את מצבה של ממלכת הבסבורג, הקיסר פרדיננד מיתן את המדיניות כלפי היהודים. הוא הוציא צו המאפשר להם להתיישב מחדש בערים לאחר ששילמו מס מיוחד של 40 אלף גולדן דרום גרמני (אנ'). הצו אפשר לקבוצה נבחרת של יהודים מיוחסים (Privilegietre Juden), שנקראה גם יהודי החצר (Hofjude), לקיים פעילויות סחר ומלאכה. הקיסר נתן להם גם אישור להלוות בריבית, לגבות מיסים וחובות ולרכוש בתים[13]. בעקבות חוזה ורסאי מ־24 באוקטובר 1648, תקנות הקרקעות מותנו תוך מתן אפשרות להתיישבות יהודים במקומות שנאסר עליהם להתיישב. האמנה המתוקנת נכנסה לתוקף גם בשלזיה עילית[14]. הודות להכנסת חוקים חדשים וקלים יותר, ב־6 בינואר 1656 הרוזן גאורג פרידריך הסדיר את ההיבטים החוקיים של ההתיישבות היהודית בבויטן ונתן אישור שאפשר ליהודים לבצע סחר חופשי[15]. באותה שנה העניק הרוזן גבריאל הנקל למשה מאייר את התואר "יהודי חצר". במסמכים העירוניים מאותה תקופה מוזכרים שמואל יאצ'ימוביץ' (יחימוביץ'), אשתו - חצקה, איסק סקוטצ'יק ומשפחת לבקו (לבקוביץ'). משפחת הנקל פון דונרסמרק העסיקה כמה מהיהודים המשכילים והעניקה להם תפקידים חשובים בבית המשפט. עד המחצית השנייה של המאה ה-18, בני הקהילה היהודית בבויטן היו תחת תחום השיפוט של הקהילה היהודית בעיר בנדין.
לאחר פרוץ מרד הקוזאקים הגדול של בוגדן חמלניצקי בשנת 1648, יהודים רבים ברחו מפוגרומים שהתרחשו בחלקים המזרחיים של הרפובליקה הפולנית וחיפשו מקלט בעיירות שלזיה. חלקם הגיעו לבויטן ונשארו בה; הם ניהלו אכסניות ומכרו אלכוהול. כבר בשנת 1640 קיבל יהודי בשם קרצשאם (Kretscham) מהרוזן גבריאל הנזל את הזכות להקים פונדק, ובשנת 1653 יהודי אחר קבל את הזכות למכור משקאות חריפים. בשנת 1657 בשו"ת (שאלות ותשובות) של מנחם קרוכמל (Krochmal) מוזכרת רבנות בויטן.
המספר ההולך וגדל של הפליטים היהודים בעיר הביא לכך, שבשנים 1655, 1664 ו-1666 חוקקה הדוכסות של אופולה משלזיה, חוקים המזכירים את תקנות ההתיישבות הכוללות את האיסור על התיישבות יהודית בערי שלזיה ומאיימים בעונשים כבדים ומעצרים במקרה של אי ציות.
בשנת 1688, בהתגברות ההתנכלויות כנגד היהודים, אסר הרוזן ליאו פרדיננד את ההתנכלות והכאת יהודים בבויטן, בעונש של 50 קנסות חמורים.
בראשית המאה ה-17 התיישבו בעיר יהודים רבים נוספים שהגיעו מכל רחבי פולין. התיישבות זו עוררה שוב את תחרות הסחר בין היהודים וסוחרים נוצרים ממעמד הביניים.
במאי 1713 הוציא הקיסר שארל השישי את כתב הסובלנות (Toleranzpatent), שהתיר ליהודים להתיישב בשלזיה לאחר ששילמו את מס הסובלנות. הצו חילק את הקהילה היהודית לשתי קבוצות: (1) אלו שהיו ואלו שלא היו בעלי נכסי קרקע (שילמו מס נמוך יותר), (2) היהודים מגלוגוב וצילץ (ביאלה פרודניצקה) היו פטורים ממס[16].
בשנת 1715 היו רק ארבע משפחות יהודיות בבויטן; בשנת 1732 קיבלו היהודים חלקה להקמת בית קברות יהודי. המצבה העתיקה ביותר שהייתה קיימת בבית הקברות היא משנת 1743.
בשנת 1738 עקב התגברות העימותים בין מעמד הביניים הנוצרי והיהודי, הקיסר שארל השישי הוציא צו שהורה לכל היהודים שלא היו להם זכויות מיוחדות כגון "יהודי חסות" לעזוב את שלזיה. אלה שהורשו להישאר הורשו לעסוק במסחר קטן בלבד ולייצר ולמכור וודקה. במקביל, רשויות העיר קיבלו אישור לגרש יהודים ממרכז העיר לפרברים ולהפוך בתי קברות ובתי כנסת יהודיים לאתרים נוצריים[17].
בשנת 1750 חיו בבויטן 50 יהודים. בשנת 1770 הוקמה בבויטן קהילה יהודית עצמאית. הרב הראשון היה משה ישראל פרוינד, מפיליצה. הוא כיהן בין השנים 1790 עד 1813. בתחילה נערכו התפילות בבית פרטי, בבית משפחת בוהם, ברחוב לנגשטראסה (רחוב יוזפצ'קה הנוכחי), ומאוחר יותר - בבית הדירות של סיימון גוטמן, הממוקם בכיכר השוק.
בשנת 1782 גדל מספר המשפחות בעיר ועמד על כעשרים ושלוש משפחות. בשנת 1784 חיו בבויטן 132 יהודים; הם היוו 8% מכלל אוכלוסיית העיר.
בשנת 1790, בבויטן חיו 115 יהודים. זו הייתה הקבוצה היהודית הגדולה ביותר בשלזיה עילית באותה תקופה[18].
בין השנים 1789–1799, אירופה הושפעה מאוד מהמהפכה הצרפתית, ורעיונותיה התפשטו ברחבי אירופה על ידי הצבא הצרפתי של נפוליאון בונפרטה. המהפכה הצרפתית הולידה את תנועת ההשכלה היהודית (השכלה), שמטרתה הייתה שחרור יהודים. כל אלה עודדו את הרשויות הפרוסיות ליישם רפורמות חברתיות וכלכליות, ששינו סופית את מצב היהודים בממלכת פרוסיה.
ב־17 באפריל 1797, אימצו רשויות העיר את החוק היהודי הכללי (General-Juden Reglement für Süd und Neu-Ostpreussen), שעדיין ראה ביהודים מעמד חברתי נפרד, אך העניק להם זכות חלקית לקבלת אזרחות עירונית[19]. בשנת 1802 היו בידי היהודים 14 בתים בעיר.
המאה ה-19 ועד המאה ה-20
בשנת 1808 נבחר יהודי לחבר המועצה המשותפת של העיר.
בהמשך לתפילות בבית סיימון גוטמן, בשנת 1809, הרוזן הנקל נתן את הסכמתו להקמת בית כנסת ברחוב פריידריק וילהלם רינג (כיכר גרונוואלדצקי הנוכחית). טקס חנוכת בית הכנסת, התקיים ב־16 בספטמבר 1810.
בשנת 1811 הקהילה היהודית, כללה 255 נפשות. בשנת 1812 החלה האמנציפציה הכלכלית, התרבותית ובהמשך, השחרור הפוליטי של יהודים, והקמת קהילה ליברלית יהודיות בעיר לצד קהילה שמרנית אורתודוקסית[20].
קיומה של הקהילה היהודית בבויטן אושר רשמית ב־11 ביולי 1821 במסמך שהוציאו מושלי המחוז קרל טראוגוט והרוזן הנקל פון דונרסמרק. המסמך הסדיר את נושא מקום קבורתם של חמש הקהילות היהודיות שהוקמו באותה עת במחוז בויטן[21].
בשנת 1830 עבר הירש יעקובסון, מורה מגליביצה, לבויטן. הוא החל ללמד בבית הספר היהודי הראשון בעיר שנפתח באותה שנה[22].
בשנת 1846 חיו בעיר 922 יהודים שהיוו 17% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1855 גדלה הקהילה ל-1,110 יהודים.
הקהילה היהודית הגדלה בבויטן נזקקה לבית כנסת גדול יותר. לכן, בסתיו 1867 נהרס בניין בית הכנסת הישן ובמקומו החלה בנייה של בית כנסת גדול יותר. טקס חנוכת בית הכנסת התקיים ב־2 בדצמבר 1869. עוד בטרם חנוכת בית הכנסת השני מונו הקורא בתורה והשוחט הראשונים.[8]
בשנת 1872 נוסדה אגודת קהילות בתי כנסת בשלזיה העליונה (Oberschlesische Synagogen-Gemeinden); הקהילה בבויטן הייתה אחת מחברותיה.
בשנת 1883 הפכו הסוחר היהודי אוסקר קארו ואחיו, שניהם מגליביצה, לבעלים של מפעלי הברזל "ג'וליה" בבוברק (מחוז ביטום של ימינו). בשנת 1887 אוסקר קארו הצליח למזג את מפעל ג'וליה עם מפעל הברזל "הרמינה", חברת "היינריך קרן ושות" (מפעל חוטי תיל) ומפעל הברזל "ביילדון" (בקטוביץ). כתוצאה מכך קמה חברה חדשה בשם Oberschlesische Eisenindustrie A.G.für Bergbau und Hüttenbetrieb. בהמשך, גם מפעלי הברזל "שלזיה" בריבניק הפכו לחלק מהמיזם[23].
בשנת 1885 חיו בבויטן 2,290 יהודים. בשנת 1891 פריץ פרידלנדר, יזם יהודי מגלביצה, פתח את מפעל ייצור הדלקים הראשון בשלזיה העליונה (מזפתפחם, מבנזן וטולואן) - הוא היה ממוקם ליד מפעל הברזל "ג'וליה" בבוברק[24].
בשנת 1901 חיו בבויטן 3,026 יהודים.
בסוף מלחמת העולם הראשונה התחוללו שינויים משמעותיים בשלזיה עילית. ב־11 בנובמבר 1918 נולדה מחדש המדינה הפולנית ולסכסוכים בין פולנים והקהילה הגרמנית ולמרד בשלזיה. רוב היהודים תמכו בגרמנים. באותה תקופה יהודים רבים, כולל יהודים מבויטן, עזבו למערב, במיוחד לערים גרמניות כגון ברלין. בין ראשי הקהילה באותה תקופה היה מקס קופשטיין.
ב־6 במאי 1932, קבוצת ספורטאים יהודים מבויטן השתתפה בעצרת גדולה של קבוצות נוער יהודיות משלזיה עילית שהתארגנה בטאצ'ישוב (גר')Taciszów. בסך הכל השתתפו בעצרת כ־250 איש. הנאום שנשא הרב אוכס, רופא והרב של קהילת יהודי גליביצה, שניתח את המצב המידרדר של הנוער היהודי בגרמניה, היה נקודת השיא של העצרת. הוא קרא לבני הנוער שלא לוותר על יעדי חייהם ודחק בהם להתגבר על כל הקשיים[25]. השתתפו באירוע גם נציגי קהילת יהודי גליביצה, סטרצלצה אופולסקי, קהילת יהודי קנדז'ז'ין-קוז'לה, אופולה, ז'אברז'ה ורביבורז[26]
הרייך השלישי ומלחמת העולם השנייה
בינואר 1933 אדולף היטלר עלה לשלטון ובאפריל 1933 הוכרזו ימי חרם והגבלות מסחר ותנועה על היהודים. ב־12 במרץ 1938, הרייך השלישי סיפח את אוסטריה ובאוקטובר 1938, את החלק הצ'כי של הסודטים.
בין השנים 1933–1939 בתקופת הרייך השלישי האוכלוסייה היהודית של בויטן מנתה כ־3,500 נפש (לפי מוקוטוב) או 5,000 לפי עדות של תושב לשעבר בעיר. בתקופה זו כ־4,000 מהם עזבו את בויטן. רבים מיהודי העיר ושלזיה בכלל, שחוו את האנטישמית של היטלר והנאצים, לא המתינו עד שמהלך האירועים יתפתח והחליטו לעזוב את העיר למערב אירופה, אמריקה ורוסיה. כתוצאה מכך, מספר היהודים בעיר פחת. בשנת 1939 התגוררו בעיר 1362 יהודים[27][28].
בליל 9–10 בנובמבר 1938 התרחשו אירועי ליל הבדולח בכל גרמניה ביוזמת השלטונות הנאצים. בבויטן שרפו הנאצים את בית הכנסת עד היסוד והרסו כ-70 חנויות יהודיות. באותו לילה היהודים הוצאו מבתיהם, רוכזו מול בית הכנסת ונאלצו לעמוד שעות מול בית הכנסת הבוער. מאוחר יותר בסמוך לליל הבדולח ג'וזף גבלס נאם נאום אנטישמי לוהט בבויטן, עם קריאה לנקמה ביהודים. 370 יהודי מבויטן נעצרו, בערך 200 מתוכם נכלאו זמנית בבית הספר היהודי בלנגסטראז, שהוסב לכלא. לאחר יומיים הם הועברו למחנות הריכוז בבוכנוולד וזקסנהאוזן, משם חזרו מעטים לאחר מספר חודשים וזאת רק לאחר שהמציאו מסמכי הגירה מגרמניה.
בסתיו 1938 התגוררו בעיר 1843 יהודים מקומיים ו-270 יהודים בעלי אזרחות זרה[29].
בראשית שנת 1939 בבויטן, הועסקו יהודים בביצוע העבודות הגרועות ביותר, כולל ניקוי רחובות.
במהלך המלחמה, החיים הכלכליים בבויטן עברו שינוי מהיר. מרבית מפעלי התעשייה החלו לייצר מוצרים עבור הצבא. מאוקטובר 1941 צעירים יהודים נשלחו לעבודות כפייה ליד קטוביץ[30].
במהלך מלחמת העולם השנייה, בחורף 1941/1942, עצר הגסטפו מספר יהודים בעיר, והאשים אותם בעבירות על חוקי הרייך השלישי. ב־15 בפברואר 1942 יהודי בויטן נשלחו בטרנספורט הראשון של אסירים שנשלחו למחנה הריכוזאושוויץ-בירקנאו. עם הגעתם למחנה הריכוז, כולם הוצאו להורג בבונקר תאי הגזים הראשון שהוקם באתר מחנה אושוויץ-אני, באמצעות גז ציקלון B[31][32]. במאי וביוני 1942 הגרמנים החלו בגירוש יהודי העיר למחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו. בחודש מאי ויוני גורשו לשם כמעט כל היהודים מבויטן כ־1362 יהודים. בחודשים שלאחר מכן נהרס בית הספר היהודי ברחוב רוסטק. ב־13 בנובמבר 1942 נשלחו לגטו בטרזינשטט, 33 יהודים מבויטן. בטרנספורט השלישי ב־4 בדצמבר 1942, היו 50 יהודים מרסיבורץ, קולה ובויטן. רק 7 יהודים מקבוצה זו שרדו[33].
סוף המלחמה ועד שנות האלפיים
לאחר מלחמת העולם השנייה שהסתיימה במאי 1945, התיישבה בביטום קבוצה גדולה של יהודים. הקהילה היהודית הוקמה מחדש. עד שנות החמישים פעל בעיר קואופרטיב בשם אנילביץ'; רוב עובדיו היו יהודים. באותה תקופה החיים היהודיים בעיר אורגנו על ידי הוועד המרכזי של יהודי פולין. שני מוסדות פעלו באזור באופן עצמאי זה מזה: ועדות יהודיות חילוניות שתואמו על ידי הוועד המרכזי של יהודי פולין ועמותות דתיות[34]. לאחר השואה התנועה הציונית הקימה בביטום את "הקיבוץ העובד" בו התרכזה והוכשרה שארית הפליטה לפני העלייה לארץ ישראל.
בשנת 2006 הפכה הקהילה הדתית היהודית בעיר קטוביץ השכנה, לסניף של איגוד הקהילות הדתיות היהודיות בפולין (TSKŻ). במסגרת ההתארגנות מחדש של הקהילות היהודיות בפולין הוחלט לסנף לקהילה היהודית בקטוביץ את הקהילות היהודיות בביטום וגליביצה. בערים אלה לקהילת קטוביץ יש משרדים מקומיים המנהלים את הקהילות הקטנות הקיימות בערים אלה. סניפי איגוד הקהילות הדתיות היהודיות בפולין (TSKŻ) בקטוביץ, ביטום, גליביצה, פעילים גם בשנת 2021.
אוכלוסיית יהודי בויטן - ביטום
התפלגות האוכלוסייה
התפלגות האוכלוסייה היהודית בבויטן/ביטום בין השנים 1750–1962[36]
שנה
האוכלוייה
הכללית
מספר
היהודים
אחוז היהודי
מהאוכלוסייה הכללית
1750
50
1784
1,650
132
8%
1787
145
1809
1,926
253
13.1%
1811
255
1834
533
1840
4,079
711
17.4%
1846
5,476
922
16.8%
1855
1,110
1861
10,313
1,253
12.1%
1885
26,484
2,290
8.6%
1901
3,026
1933
100,584
3,500
3.5%
1939
101,084
1,362
1.3%
1962
182,770
248
0.13%
רבני העיר
משה ישראל פרוינד, 1790 עד 1813, Moses Israel Freund
מנדל כהן, 1813 עד 1829, Mendel Cohen
ישראל דויטש, נולד בקהילת יהודי צילץ, בעיירה צילץ/ביאלא, מחברם של מספר כתבים, 1829 עד 1853, Israel Deutsch[37]
יעקב יחזקאל לוי, 1853 עד 1864, Jacob Ezekiel Loewy
החלקה לבניית בית הכנסת הראשון בבויטן נרכשה בדצמבר 1809 בזכות השתדלותו של הרוזן קרל הנקל פון דונרסמרק. חנוכת בית הכנסת התקיימה ב־16 בספטמבר 1810. האדריכל ובונה בית הכנסת היה אנדראס לנגר מגליביצה. בית הכנסת היה ממוקם באזור כיכר גרונוואלדצקי של היום[39].
בית הכנסת היה בניין צמוד קרקע, מטויח חלקית, דו קומתי, ועליו גג גמלוני מקומר. הבניין היה בנוי על פי תוכנית מלבנית, עם מבואה קטנה לאולם המרכזי המיועד לגברים. בחלק המערבי של האולם המרכזי, בקומה הראשונה, הייתה עזרת הנשים. בבית הכנסת היו 13 חלונות ובתוכו 142 מושבים. במרכז האולם המרכזי הייתה בימה[40].
בראשית שנות השישי של המאה התשעה עשרה בית הכנסת היה קטן מלהכיל את יהודי העיר ועל כן הוחלט להקים במקומו בית כנסת גדול ומפואר.
התפילות והשירותים הקהילתיים, התקיימו בבית הכנסת הישן עד שנת 1864. במהלך בניית בית הכנסת החדש, ספר התורה מבית הכנסת הישן נשמר בבית תפילה זמני בדירתו של ס' גרופנר. אף תצלום או רישום של בית הכנסת העתיק בבויטן לא שרדו עד ימינו.
המיקום המדויק של בית הכנסת שנהרס בליל הבדולח ולוח הזיכרון
איור בית הכנסת הגדול בבויטן לוח הזיכרון לבית הכנסת ברחוב גרונוואלדצקי 8
בית הכנסת בבויטן נמצא בכתובת גרונוואלדצקי 8 pl. Grunwaldzki (רחוב טבעת פרידריך וילהלם לשעבר). הוא נבנה בשנים 1867–1869 במקום בו עמד בית כנסת שהוקם בשנת 1809.
ב־3 באפריל 1868 פנתה הנהלת הקהילה היהודית בראשותו של מיכאל גוטמן לבית משפט השלום בבקשה לקבלת היתר להקמת בית כנסת חדש. ההיתר התקבל ב־18 באפריל 1868[41]. האדריכל ומעצב הבניין היה פרויד מברלין, קבלן הבנייה וההקמה היה, פול ג'אקיש, הקונסטרוקטור היה ריטר מבויטן. הפתיחה החגיגית של בית הכנסת החדש הייתה בהשתתפות הרב פרדיננד רוזנטל, התקיימה על פי לוח השנה היהודי ב - כח' כסלו ה'תר"ל, 2 בדצמבר 1869. החזן הראשי הראשון היה יוזף זינגר, שהתחנך בקונסרבטוריון למוזיקה בפראג, לימים הפך למומחה מצטיין במוזיקת בתי כנסת. הוא מילא תפקיד זה עד 1873.
בית הכנסת נבנה מלבנים, בסגנון האדריכלות הנאו-מורית ועוצב על פי בית הכנסת הגדול של בודפשט, שתוכנן על ידי לודוויק פון פרוסטר. רכיב אופייני של בית הכנסת בבויטן היו שני מגדלים שעיטרו את חזית הכניסה משני צדיה. מגדלים עטורי כיפות בצורת בצל כשבקודקודים של הכיפות מגני דוד. שטח הקירות הצדדיים היו מלאים בחלונות צרים ומוארכים. הקירות החיצוניים עוטרו בפסים אופקיים של לבנים בשני גוונים. בראש חזית הכניסה, בין המגדלים, היו לוחות הברית. בחזית הכניסה היו שלוש כניסות לתוך בית הכנסת. הן היו מוגבהות ומדרגות. ציר האורך של בית הכנסת היה בכיוון מזרח-מערב. בתוך בית הכנסת היה מקושט בדימוי משולש המתאר את המקדש בירושלים. תָוֶך הַאוּלָם המרכזי היה חטיבה אחת. מאידך עמודי העץ שתמכו את עזרת הנשים מתחת, יצרו תחושה של שני מעברים משני צדדי האולם המרכזי. בבית הכנסת היו מקהלה ועוגב. מאוחר יותר נוספה בצד המזרחי של בית הכנסת, מבנה ששימש משחטת עופות כשרה. בחלקו האחורי של בית הכנסת היה מקווה[42]. בשנת 1889 הוחלט להרחיב את הבניין ובשנים 1897–1901 נבנה האולם המרכזי מחדש.
במהלך ליל הבדולח (9–10 בנובמבר 1938) נשרף בית הכנסת. מספר ימים לאחר האירוע הורו רשויות העיר לקהילה היהודית לפרק במהירות את ההריסות, לנקות את האזור ולמכור אותו. הקהילה היהודית סרבה לבצע את הוראת הרשויות העירוניות. במקביל נכתב מכתב תלונה לשר לענייני דת. הוא לא ראה כל אפשרות לבנות מחדש את בית הכנסת. הלבנים והאבנים מהבניין שימשו לביצוע תיקונים ברחובות פרברי ביטום. רשויות העירייה תכננו להשתמש בשטח בית הכנסת השרוף להקמת אולם שוק[43].
ב־9 בנובמבר 2007 נקבע במקום בו עמד בית הכנסת לוח הנצחה עם כיתוב בפולנית, באנגלית, בגרמנית ובעברית שבו כתוב: "במקום זה שכן בית הכנסת של ביטום, אשר נבנה בשנת 1869 והיווה עדות לקיום ידידותי בן מאות שנים של הקהילה היהודית בתולדות העיר. בית הכנסת הוחרב בידי הנאצים ב"ליל הבדולח" בין 9 ל־10 בנובמבר 1938. "
מקווה
בבויטן היה מקווה שני, בנוסף למקווה שהיה בבית הכנסת הגדול. המקווה השני הוקם באחד משני בתים דו-משפחתיים ששמשו בית זקנים, ברחוב סמולניה, במרתף של אחד הבניינים. המקווה שרד את מלחמת העולם השנייה. הבריכה מצופה באריחים לבנים וכחולים. נכון לשנות האלפיים המקווה שמור יחסית. אספקת המים הזורמים נותקה, אך התנור נשמר[44].
בתי הקברות
בית הקברות הישן
בית הקברות הישן של ביטום לפני שחוסל
בראשית המאה ה-18 אנשי הקהילה היהודית עשו מאמצים להקים בית קברות משלהם בעיר. כי כל עוד לא היה בית קברות יהודי במקום, היה צריך להעביר את הנפטרים לערים צ'שובה, לבנדין או למיקולוב שהיו מרוחקות מהעיר כמה עשרות קילומטרים. בית הקברות היהודי הראשון בבויטן הוקם בשנת 1720[45][46]. בשנת 1732 העניק הרוזן לזרוס הנקל פון דונרסמרק לישראל בוהם את אתר בית העלמין[47]. בתחילה, בני משפחת בוהם החשיבו את שטח בית הקברות כרכושם הפרטי. על כן, יהודי בויטן, ובמיוחד אנשים מחוץ לעיר, נאלצו לשלם עבור הקבורה בנקרופוליס. בשנת 1780, בניו של ישראל בוהם - הירשל ויונאס, ניסו לאשרר את הבעלות על בית העלמין. בדיון בבית המשפט השופט הוציא את מסמכי ההענקה מתאריך 7 בינואר 1732 ומצא בהם אינדיקציה ברורה שהאזור ניתן לקהילה היהודית ולא רק לישראל בוהם[48]. על פי פסק דינו של ראש עיריית בויטן מיום 13 במרץ 1789, נצטוו יורשי ישראל בוהם להחזיר את זכויות הקבורה לקהילה היהודית. בשנת 1732 שילמה הקהילה את שכר הדירה העירוני עבור בית העלמין, שהיה 4 טאלר בשנה. בשנת 1810 הורחב הנקרופוליס והוקף בחומת אבן. בשנת 1848 הוגדל שטחו בפעם השנייה[49].
בבית העלמין נקברו ארבעה רבנים מבויטן.
הרב משה ישראל פרוינד (1743–1813),
הרב מנדל כהן (1774–1829),
הרב ישראל דויטש (1800–1853),
הרב יעקב יחזאל לוי (נפטר בשנת 1864).
מכובדים אחרים הטמונים בבית הקברות
יוליוס לוי (נפטר בשנת 1864)
סימון פרידלנדר - תעשיין מבויטן
הקבורה האחרונה התרחשה בשנת 1897. כאשר בית העלמין היה מלא לחלוטין, החליטה הקהילה היהודית המקומית לארגן אתר קבורה חדש.
מתצלומים מהמקום נראה כי מלבד מצבות יהודיות מסורתיות היו בבית הקברות גם מצבות בצורת סרקופגים. עד המחצית השנייה של המאה ה-19 נקברו בבית קברות זה גם יהודים מהעיירות הסמוכות. החברה קדישא, שנרשמה בשנת 1789, עסקה בכל הנושאים הקשורים להכנת המנוח לקבורה. המצבה העתיקה ביותר שנשתמרה היא משנת 1757[49].
בשנת 1939 הפך בית הקברות לנחלת התאחדות היהודים בגרמניה (Reichsvereinigung der Juden ב-Deutschland) - איחוד שנכפה על ידי השלטונות הנאציים. במהלך מלחמת העולם השנייה, הנקרופוליס לא נהרס.
בשנת 1965 חוסל בית העלמין בהוראת הרשויות והמצבות שהיו בשטחו הועברו לבית העלמין העירוני, שם הוצבו זו על גבי זו. שטח בית העלמין שחוסל יועד לפיתוח. בשנת 1995, הודות למאמציה של החברה לשימור אנדרטאות מביטום, נשמרו מצבות ישנות והפכו לאנדרטה, מה שמכונה "כותל הדמעות" בנקרופוליס היהודי החדש[49].
בשנים 1989–1990 המצבות צולמו על ידי ברברה קנובסקי ממינסטר, הכתובות בעברית נקראו ותורגמו לאנגלית על ידי ניל רוזנשטיין מהעיר אליזבת שליד ניו יורק, והנתונים על אנשים שמצבותיהם שרדו נמצאים בארכיונים בקטוביץ[50]. בית הקברות עצמו לא הוקם, עכשיו הוא כיכר ריקה בין בתי דירות.
שום מצבה לא שרדה בשטח של כ־0.2 דונם. אין מידע על קברי אחים בבית הקברות. האזור אינו מגודר. בשער בית הדירות באול. Piastów Bytomskich 3-5 יש לוח המציין את בית הקברות.
בית הקברות החדש
בית הקברות בביטום צולם ב־2007
בית הקברות היהודי החדש בביטום באול. Piekarska 56 נוסדה בשנת 1866[51]. שנה קודם לכן, לאור מספר החברים ההולך וגדל, החליטה הקהילה היהודית לרכוש אדמות לנקרופוליס חדש המיועד לאלף נפטרים. האדמה לבית הקברות נתרמה על ידי ד"ר אוטו פרידלנדר. בסביבות שנת 1890, בזכות הכספים של קרן מוריץ ואוטו פרידלנדר, חדר טהרה בסגנון אדריכלי נאו-גותי.
בית הקברות משתרע על שטח של 1.2103 דונם (השטח המקורי היה 1.2713 דונם, אך בשנות השבעים הוא הצטמצם ב-0.061 דונם - נבנתה מדרכה ברחוב פייקרסקה). בנקרופוליס ישנם 1,474 קברים. בתחילת 1989 ו-1990, במהלך סקר בית העלמין שביצע ק' דומנסקי, נרשמו 1,307 מצבות עומדות, 122 מצבות שוכבות, 34 תלוליות ו-11 מקומות קבורה משוערים. בבית העלמין היו בין היתר 627 מצוות (מקושתות, משולשות, מלבניות, מחודדות, אובליסק), 261 אובליסקים, 19 עמודים, 71 מצבות פלאק, 17 מצבות עמוד, 8 סרקופגים, 38 אנדרטאות אדריכליות. רוב החפצים הללו נפגעו. במחקר משנת 2004, שבצע ד' ולרנסקי נמצא כ־800 מצבות משומרות[52].
המצבות מתייחסות לצורות אדריכליות שונות - חלקן נבנו בסגנון "עתיק" או בסגנון הרנסאנס, אחרות היו אר-נובו או מודרניסטיות[53]. המצבות היו עשויות גרניט, אבן חול ואבן גיר. למצבות האבן השטוחות עיטורים וכתובות אופייניות בעברית ובגרמנית. אין מידע על קברי אחים הנמצאים בבית העלמין.
החלק הדרומי של הנקרופוליס התמלא על ידי מצוות ישנות, שראשיתן במאה ה-19. החלק הצפוני של בית קברות הוא חדש ובו קברים מודרניים. האזור מגודר לחלוטין עם קיר לבנים גבוה, מטויח חלקית. בקיר הדרומי של הנקרופוליס יש בניין מגורים מלבני בן שתי קומות של שומר בית העלמין.
גבולות הנקרופוליס תואמים את גבולות 1939. שביל אבן רחב ומרוצף עובר במרכז, מחלק את הנקרופוליס לשני חלקים סימטריים ומחבר בין הצדדים הנגדים של בית העלמין. בחלקו המרכזי של בית העלמין יש שביל צר החוצה את שטחו בקו מזרח-מערב ומוביל לקבוצת מונומנטים אדריכליים בקיר המערבי. מספר שבילים קטנים יותר יוצאים משני השבילים הראשיים הללו המחלקים את האזור לתשעה רבעים.
בבית הקברות ישנם עצי ערמונים, האזור מכוסה בקיסוס. צמחייה עבותה מקשה על קביעת המספר המדויק של הקברים, שמעידים על שטח לא אחיד וממצעים מגודל.
הנפטרים הראשונים נקברו בבית העלמין בתחילת שנת 1868 ו-1869. בית העלמין חולק לכמה עשרות רבעים ליד השביל הראשי נקברו אנשי הקהילה היהודית המכובדים. לאורך השביל המרכזי נמצאים הקברים המשפחתיים של משפחת פרידלנדר, משפחת לוי, רוזנטל, רוארק, סוראואר, סקלארק, פרוסקאוטר, פינצ'ובר, קרבס וקבר משפחת קופפשטיין. המצבות העתיקות ביותר השתמרו במתחם קברי הילדים מימין לכניסה הראשית, ביניהן התאריך המוקדם ביותר על המצבה של מרתה שטייניץ, ילדה שנפטרה בשנת 1868. בשנת 1894 גודר בית הקברות בקיר לבנים[53].
בשנת 1939 הפך בית הקברות לנחלת האגודה היהודית בגרמניה (Reichsvereinigung der Juden ב-Deutschland - איחוד שנכפה בכוח על ידי השלטונות הנאציים). במהלך מלחמת העולם השנייה, הנקרופוליס לא נהרס.
בשנות השישים, לאחר הסגירה הרשמית של בית העלמין היהודי העתיק בביטום, הועברו המצבות ששרדו לבית העלמין החדש בו יצרו מהם "קיר זיכרון", שתוכנן על ידי האדריכל מארק מיודונסקי, ונבנה על ידי הפסל סטניסלב פיטרוס. בין המצבות המרכיבות את האנדרטה, ניתן למצוא את מצבותיהם של שלושה מרבני בויטן - פרוינד, כהן ודויטש. בסמוך, יש אנדרטה ליהודי הולנד שנאלצו לבצע עבודות כפייה בשלזיה במהלך מלחמת העולם השנייה.
בית העלמין בביטום הוא אחד משלושת בתי העלמין היהודיים הפעילים במחוז שלזיה.
גלריית צילומים
אזור בית הקברות הישן לאחר שחוסל ( צולם ב־2020)
קבר משפחתי בבית הקברות בביטום (צולם ב־2007)
קיר הזיכרון (2007)
אתרי מורשת והנצחה יהודית בעיר
אין הרבה מונומנטים של תרבות חומרית יהודית בביטום[54]. במקום בו היה בית כנסת בכיכר גרונוואלדצקי 8, שהושלם בשנת 1869 נמצא רק לוח להנצחת 370 יהודים שנעצרו ו-70 חנויות יהודיות שנהרסו. הוא מכיל כתובות בארבע שפות: פולנית, עברית, אנגלית וגרמנית. להלן הכיתוב בעברית שעל לוח הזיכרון: "במקום זה שכן בית הכנסת של ביטום, אשר נבנה בשנת 1869 והיווה עדות לקיום ידידותי בן מאות שנים של הקהילה היהודית בתולדות העיר. בית הכנסת הוחרב בידי הנאצים ב"ליל הבדולח" בין 9 ל־10 בנובמבר 1938. "
ליד בית הכנסת היה בית המלון "המבורגרוף הוף", בו חגגו יהודי העיר באופן מסורתי חגיגות משפחתיות כגון חתונות, בריתות ועוד. בניין מרשים זה מתחילת המאות ה-19, בכתובת Plac Grunwaldzki 6 / ul. פודגורנה 5, שרד עד היום.
לוח זיכרון נוסף נמצא ברחוב קרקובסקה 24. על בית דירות שנבנה בשנת 1874 על ידי פרדיננד הרמן עבור היועץ המסחרי המלכותי, התעשיין היהודי המצטיין, ד"ר אוטו פרידלנדר, בנו של מוריץ פרידלנדר[55]. בבניין היה בית ספר יהודי. בית הדירות נהרס ב־28 בדצמבר 2010[56].
בית הקברות הישן - שום מצבה לא שרדה בשטח של כ־0.2 דונם. האזור אינו מגודר. בשער בית הדירות באול. Piastów Bytomskich 3-5 יש לוח המציין שבמקום היה בית הקברות יהודי.
Walerjański D., Żydzi Bytomscy – dzieje i kultura, [w:] Nadolski P., Hałaś M., Walerjański D., Ślad przeszłości. Bytom wielokulturowy, Bytom 2004.
Domański K., Cmentarz żydowski w Bytomiu (ul. Piekarska).
Małgorzata Derus: Jewish cemeteries. In: Bytom cemeteries. From the Middle Ages to the present day. Jan Drabina (ed.). Bytom: Society of Bytom Enthusiasts, 1999. ISBN 83-908018-2-5.
Germ Jud, 1 (1963), 26; 2: 79 (1968); FJW, 102; M. Kopfstein, History of the Synagogue Community by Beuthen (1891);
^Spector, The Encyclopedia of Jewish Life Before and During the Holocaust (2001), P. 134-36
^Walerjański D., Żydzi bytomscy – dzieje i kultura, [w:] Nadolski P., Hałaś M., Walerjański D., Ślad przeszłości. Bytom wielokulturowy, Bytom 2004, s. 54.
^A. Steinert, Geschichte der Juden in Oppeln, (1922), 23.
^W. Jaworski, Żydzi w województwie śląskim w okresie międzywojennym, (1991), 4
^D. Walerjański, Żydzi bytomscy - dzieje i kultura, in: Ślady przeszłości - Bytom wielokulturowy, (2004), 37-38.
^P.Maser, A.Weiser, Juden in Oberschlesien, Teil 1, (1992), 26
^W.Jaworski, Z dziejów Żydów bieruńskich, (1989), 4.
^D.Walerjański, "Z dziejów Żydów na Górnym Śląsku do 1812 roku," Orbis 5 (2005), 36.
^D.Walerjański, "Z dziejów Żydów na Górnym Śląsku do 1812 roku," Orbis 5 (2005), 37.
^D.Walerjański, "Z dziejów Żydów na Górnym Śląsku do 1812 roku," Orbis 5 (2005), 39.
^K. Gwóźdź, Żydzi w okresie pruskim, in: Historia Tarnowskich Gór, (2000), 287.
^H. Dudała, Szkolnictwo żydowskie w Gliwicach, in: B. Kubit (ed.), Żydzi Gliwiccy, (2006), 106.
^B. Małusecki, Rodziny gliwickich przemysłowców pochodzenia żydowskiego - ich udział w życiu i rozwoju miasta, in: B. Kubita (ed.), Żydzi Gliwiccy, (2006), 64.
^B. Małusecki, Rodziny gliwickich przemysłowców pochodzenia żydowskiego - ich udział w życiu i rozwoju miasta, in: B. Kubita (ed.), Żydzi Gliwiccy, (2006), 69-71.
^J. Schmidt, Udział członków gminy żydowskiej w życiu kulturalnym Gliwic, in: B. Kubita (ed.), Żydzi Gliwiccy, (2006), 101-102.
^Schmidt J., The participation of members of the Jewish community in the cultural life of Gliwice, Gliwice Jews, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 101–102.
^Jedynak Z., Ślęzak W., Historia starego cmentarza żydowskiego w Bytomiu, s. 5 (tekst niepublikowany).
^Walerjański D., Żydzi bytomscy – dzieje i kultura, [w:] Nadolski P., Hałaś M., Walerjański D., Ślad przeszłości. Bytom wielokulturowy, Bytom 2004, ss. 53–54
^Walerjański D., Żydzi bytomscy – dzieje i kultura, [w:] Nadolski P., Hałaś M., Walerjański D., Ślad przeszłości. Bytom wielokulturowy, Bytom 2004, s. 57.
^Walerjański D., Żydzi Bytomscy – dzieje i kultura, [w:] Nadolski P., Hałaś M., Walerjański D., Ślad przeszłości. Bytom wielokulturowy, Bytom 2004, s. 39.
^Drabina J., Ludność żydowska w przedindustrialnym Bytomiu do początków XIX wieku, "Studia Judaica" 2005, nr 1–2 (15–16), ss. 53–64.
^Jedynak Z., Ślęzak W., Historia starego cmentarza żydowskiego w Bytomiu, s. 3
^ 123Walerjański D., Żydzi Bytomscy – dzieje i kultura, [w:] Nadolski P., Hałaś M., Walerjański D., Ślad przeszłości. Bytom wielokulturowy, Bytom 2004, s. 40.
^Budowa pomnika na cmentarzu żydowskim w Bytomiu 1989–1995, Bytom 1995.
