PROFILPELAJAR.COM

הערך מכיל כתב מזרח-אסייתי. כדי לראות את הכתוב בצורה תקינה, יש להתקין גופן סיני במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, ראו עזרה.

הסימנים לכתיבת המילה **קאנג'י**. מילולית: "סימנים מתקופת שושלת האן"

קַאנְגִ'י (ביפנית: 漢字, "סימני האן") היא מערכת כתב לוגוגראפי אשר נעשה בה שימוש בכתיבת השפה היפנית. מקור הכתב הוא בכתב הסיני ממספר תקופות שהועתק בשינויים מעטים לשימוש יפני^[1]^[2]. מכיוון שבכתב לוגוגראפי כל סימן מייצג משמעות שלמה ולא פונמה, ומכיוון שרוב הסימנים זהים, קוראי סינית מסוגלים לקרוא ולהבין קאנג'י במידה רבה גם ללא ידיעת יפנית כלל.

הקאנג'י היא אחת מארבע מערכות כתב הנמצאות בשימוש לכתיבת יפנית מודרנית (שלוש האחרות הן: היראגאנה, קאטאקאנה ורומאג'י).

מקורה של המילה עצמה היא בקריאת און-יומי של הסימנים 漢字 (צורת הקריאה שלהם במנדרינית היא "האנְצ'י"). אותם סימנים משמשים כדי לתאר את הכתב הסיני המשמש בקוריאנית הנקרא הנג'ה.

היסטוריה

אין הסכמה לגבי תחילת השימוש בסימנים הסיניים ביפן, אך מקובל להניח כי נזירים בודהיסטים הביאו עמם טקסטים סיניים ליפן במאה ה־5. במשך הזמן, התפתחה השיטה הנודעת כקַאנְבּוּן (漢文), שיטה המשתמשת בסימנים סיניים בסיסיים ביותר עם סימני הגייה המאפשרים לקורא היפני לקרוא את הטקסט לפי ההגייה וחוקי הדקדוק היפניים.

באותה עת, לשפה היפנית לא הייתה צורת כתיבה עצמאית. לאחר זמן התפתחה צורת כתיבה שנקראה "מניוגאנה", אשר השתמשה במספר מוגבל של סימני קאנג'י תוך שימוש בצורת ההגייה שלהם בלבד וללא התייחסות למשמעות הלשונית שלהם. מניוגאנה, אשר נכתבה בסגנון מעוגל מאוד, הפכה במרוצת השנים להיראגאנה, צורת כתיבה שהייתה נגישה לנשים (מהן נשללה הזכות להשכלה גבוהה). רבות מעבודות הספרות בתקופת היאן שנכתבו על ידי נשים – נכתבו בהיראגאנה. צורת הכתיבה קאטאקאנה הגיעה לעולם בדרך מקבילה לזו של היראגאנה אחותה, כאשר פרחי כמורה במנזרים פישטו את צורת המניוגאנה לצורת כתיבה פשוטה. הקאטאקאנה וההיראגאנה מכונות שתיהן בשם הקיבוצי קאנה.

ככל שצורות הכתיבה היפניות התפתחו והתרחבו, החלה צורת הקאנג'י להיכנס לשימוש על מנת לציין מושגים, כגון שמות עצם, שמות תואר ופעלים, בעוד הקאנה שימשה לכתיבת סיומות פעלים, מילים יפניות מיוחדות ומילים זרות (אם כי השימוש בהן לצורך זה התפתח מאוחר יותר; במקור כל המילים הזרות נכתבו בצורה פונטית בעזרת קאנג'י).

קטגוריות של סימני קאנג'י

הבדלים מהמקור הסיני

מרבית סימני הקאנג'י היפניים והסינים זהים בצורתם, או דומים זה לזה, אך קיימים סימנים ביפנית שאין להם מקבילה בשפה הסינית. קיימים סימנים בעלי משמעות זהה אשר נכתבים בצורה שונה, וסימנים זהים גרפית אשר מקבלים משמעות שונה ביפנית. ישנם גם סימנים ייחודיים ליפנית הנקראים "קוקוג'י" (Kokuji). ישנם מאות סימני קוקוג'י, ואף על פי שחלקם נדירים בשימוש יום-יומי, רובם נעשו תוספת חשובה לשפה היפנית הכתובה. סימני קוקוג'י לדוגמה:

峠 – טוגה (מעבר הררי)
榊 – סאקאי (עץ סאקאי, סוג של קמליה)
畑 – האטאקה (שדה יבול)
辻 – צוג'י (רחוב, הצטלבות דרכים)
働 – האטארה (עבודה)

בנוסף לקוקוג'י, ישנם קאנג'י אשר קיבלו ביפנית משמעויות שונות מהמקור הסיני. סימנים אלו אינם נחשבים כקוקוג'י אלא נקראים קוקון (国訓 kokkun)וכוללים סימנים כגון:

沖 – אוקי (ליד החוף)
椿 – טסובאקי (קמליה יפנית)

פישוט הכתב

אחרי מלחמת העולם השנייה הממשלה היפנית יצרה וריאציות מפושטות לחלק מסימני הקאנג'י. שיטת הכתיב הישנה נקראת קיוּ־ג'יטאי (קאנג'י: 旧字体) והחדשה נקראת שין-ג'יטאי (קאנג'י: 新字体). אף כי הסימנים החדשים דומים בחלקם לסימנים המפושטים בסין, למעשה שיטות הפישוט שונות מהותית.

ישנם גם סימנים סיניים אשר היפנית עושה שימוש רק בתעתיק הפונטי שלהם (נקראים 当て字 אָטֶג'י), בסינית ישנם עוד סימנים רבים אחרים אשר לא נכללים גם ביפנית.

צורות קריאה

מכיוון שבכתב לוגוגראפי הסימנים לא מייצגים את צליל המילה, דוברי שפות שונות יכולים לקרוא את אותו הכתב. לכן ביפנית קיימות שתי צורות קריאה שונות לחלוטין לאותן הסימנים. הראשונה היא קריאת און־יומי (音読み), שמבוססת על צליל המילה במנדרינית או שפה סינית אחרת, אך עם הבדלים ההופכים את הצליל לנוח ללשון היפנית. השנייה, והשימושית יותר, היא קון־יומי (訓読み) או "קריאה ילידית", בה הסימנים נקראים כמילים אותן הם מייצגים ביפנית.

און־יומי

הסימנים "יובאו" ליפן מספר פעמים ממחוזות שונים בסין ובתקופות שונות ולכן יש להם מספר הגיות אונ־יומי (ולפעמים גם מספר משמעויות). ישנם גם סימני "וואסאי קאנג'י" שלהם אין כלל הגיית "און".

לדוגמה, סימן הקאנג'י ל"בהיר" או "הבא" (明) יכול להאמר כ־מְיוֹ, בהשאלה מוקדמת יחסית (המאה ה-5) מאזור דרום סין. בצירופים אחרים, אותו הסימן נהגה כ־מֵיי, השאלה מאוחרת יותר (מהמאות ה־7–9) מצפון סין. לעומת זאת, הסימן 込 לא הושאל בשום שלב מהשפה הסינית ולכן אין לו הגיית "און".

הגיית און-יומי מאופיינת פונטית בנטייתה לקריאה חד הברתית מאחר שכל סימן מייצג הברה סינית בודדה. עם זאת, רוב ההברות הסיניות (בעיקר בצורת ההגייה הסינית מהאלף הראשון, בה עיצורים סופיים היו שכיחים יותר מאשר בניבים של ימינו) לא התאימו בצורת הגייתן לצורת התנועה־עיצור של היפנית הקלאסית. עקב כך, רוב הגיות האונ־יומי מורכבות משתי הברות כאשר ההברה השנייה מאריכה את ההברה הראשונה (בדרך כלל להברה הנגמרת בצליל e יתווסף הצליל i, ולהברה הנגמרת בצליל u יתווסף הצליל o) או שההברה השנייה היא אחת מהצורות הבאות: קו, קי, צוּ, צ'י או ־ן, אשר נבחרו בשל קירובן לעיצור הסופי של הסינית העתיקה.

קון־יומי

קריאת קון-יומי (訓読み) של קאנג'י (נקראת גם קריאת "קון" או קריאה "יפנית") היא קריאה המבוססת על ההגייה של מילים יפניות מקוריות אשר תאמו במשמעותן את משמעות המילים הסיניות כאשר האחרונות "יובאו" ליפן. גם כאן, ישנה האפשרות שלקאנג'י מסוים תהיה יותר ממשמעות "קון" אחת, וישנה גם האפשרות שלא תהיה לו משמעות כזו כלל.

למשל, לקאנג'י למילה מזרח 東, קיימת הגיית "און": טוֹ (להשוואה, במנדרינית: דונְג). אולם בשפה היפנית קיימת מילה לציון המילה מזרח, הִיגָאשִׁי, ולכן הסימן נקרא בקריאת קון־יומי. לעומתו, לקאנג'י 寸, המציין יחידת מידה סינית, לא הייתה מקבילה יפנית מוקדמת ולכן הוא נהגה רק בצורת אונ־יומי: סוּן.

סוגי קריאה נוספים

לחלק מסימני הקאנג'י ישנה צורת קריאה נוספת, ידועה פחות, הנקראת נאנורי. הנאנורי משמשת בעיקר לציון שמות אנשים, והיא קרובה יחסית להגיית הקונ־יומי. שמות מקומות מצוינים גם הם לעיתים בקריאת נאנורי (או לעיתים בסוגי קריאה נדירים שלא מופיעים במקומות אחרים).

גיקון (義訓) היא דרך לקריאת צירופי קאנג'י אשר אין להם זיקה למשמעות הכתובה או המדוברת של צורת האונ־יומי או הקונ־יומי של כל סימן, אלא הם משמשים כביטוי עצמאי המורכב משתי מילים. לדוגמה, הצירוף 一寸 (איסּוּן) יכול להיות מתורגם כ"סוּן אחד" (סוּן – יחידת אורך), אך הוא שכיח יותר בקריאת הגיקון שלו: "צ'וֹטּוֹ" שמשמעותה: "קטן". בקריאת גיקון משתמשים ביפן גם לציון שמות משפחה יפניים.

לרבים מסימני האטג'י (קאנג'י הנמצאים בשימוש בשל ערכם הפונטי בלבד) נוצרה משמעות הנובעת מהשימוש שנעשה בהם. לדוגמה: מהמילה 亜細亜 – אה־ג'י־אה – אסיה – הושאל הסימן 亜 ועכשיו משמעותו היא "אסיה", כאשר הוא מופיע בצירופים כגון 東亜 (טו־אה): מזרח אסיה, אף על פי שבעבר הוא שימש רק ליצירת הצליל אָה, מהמילה הפונטית 亜米利加 אמריקה (אה־מֶה־רי־קה, כאשר מה היא קריאה לא מקובלת של הסימן 米) נלקח הסימן השני ליצירת מטבע הלשון החצי־רשמי 米国 (בִּיי־קוֹקוּ, עם הקריאה היותר מקובלת של הסימן 米), שמשמעותו המילולית היא ארץ האורז אך למעשה הכוונה בו היא לארצות הברית.