צפורה דוד נולדה למשפחה אדוקה מאד. מילדותה הייתה מיועדת לבנו של רב חשוב בעיירה. היא בלטה כילדה חכמה ועצמאית. סקרנותה הייתה זרה לסביבתה. כנערה, קראה "ספרים אסורים", של גתה, שילר ואחרים. אביה העניש אותה אך היא המשיכה "לחטוא". דוד נמשכה גם לאמנות. כבר מילדותה הייתה רגישה לכל עוול. נענשה פעם כשלקחה לחם מהבית, וחילקה לפועלים הרעבים.[1][2]
עוד לפני החתונה עברה, בהתאם לנוהג באותם ימים, לחסות הרב, חמיה לעתיד. הרב בתחילה דווקא התפעל מחוכמתה של כלתו לעתיד, והושיבה לידו בעת מתן פסקי הלכה. הרב נהנה לשחק עמה שחמט, אולם נרתע מחקירתה, ומהשאלות ששאלה, שלא אמורות להישאל.[3] כשהתקרבה דוד לגיל תשע עשרה התקיימה החתונה עם החתן המיועד, שאול פרידמן. בגיל עשרים ילדה דוד את בתה.
אם חד הורית ומתקרבת לציונות.
ציפורה דוד חשה שהיא לא יכלה להמשיך בחיים אלו. אחרי כשנה היא עזבה את בית בעלה, כאשר רק ילדתה וכסותה עליה. את התינוקת השאירה בתחילה בבית הוריה, ונסעה ללמוד מקצוע, שיאפשר את עצמאותה. היא בחרה באמנות הצילום. באופן "טבעי" הצטרפה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית ונהייתה פעילה בה. שתים עשרה שנים מאז שעזבה את בעלה, ניסתה משפחתו להחזירה, ורק אז הופיע בעלה לתת לה גט. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה ששינדל ראתה את אביה. ציפורה לקחה את בתה – שיינדל, ועברה לווינה. גם כאן סבלה רעב ועוני, שהתגברו אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה.[1] בכל זאת דוד דאגה להשכלת בתה, ואכן שיינדל הצטיינה בלימודיה בגמינסיה.[4] כצלמת עברה לאוסטריה. כאן נתקלה באנטישמיות האוסטרית. מה שהיה בעוכריה הייתה הנטייה שלה לשמירה על זכויות העובד. אחרי שהטיחה בבוס את יחסו לעובדיו, פוטרה מייד מהעבודה. זה קרה לה שוב ושוב במספר בתי צילום בווינה.[3] האנטישמיות דחפה את צפורה לתנועת העבודה הציונית. היא קראה את ה"וועלט" של ההסתדרות הציונית בעריכת הרצל-נורדוי, ואת ה"ארבייטאר צייטונג" של ברל לוקר. ציפורה קיבלה את משרת אם-הבית "בבית העולים" של המשרד הארץ ישראלי בווינה (רוסויר-קסרבה).[4] הבית שימש תחנת מעבר לחלוצים, בעיקר ממזרח אירופה, שחיכו לסרטיפיקט המיוחל לעליה לארץ. תקופה זאת היא תקופת פריחה עבורה. מצד אחד קשה היה לבת התרבות הגרמנית "הייקית" להסתגל לחלוצים "הבלגניסטים". מצד אחר, תרבות הקומונה של הצעירים תאמה לאידאולוגיה שלה. היא הוציאה את שיינדל מהגימנסיה ושלחה אותה ללמוד גננות, כדי שיהיה לה מקצוע בעלייתה ארצה. בבית החלוץ פגשה שיינדל חלוץ צעיר נאה בשם יצחק וולוז'ינסקי, עמו היא עתידה להתחתן.[5][3]
ציפורה דוד בארץ ישראל
הבת שיינדל עלתה לארץ בשנת 1923 ישר לעין חרוד. מיד אחריה הגיע יצחק, ובהמשך השנה הצטרפה צפורה. היא עולה לארץ עם המצלמה הגדולה, ועם שני אקדחים שהבריחה.[5] בתחילה לא היתה שלמה לגמרי עם הציונות, שנראתה לה כובשת שטחים של האוכלוסייה הערבית. אולם בהמשך, נוכח עליית הנאציזם והפשיזם, קבעה צפורה נחרצות שאין לנו, היהודים, מקום אחר- אלא בארץ ישראל. [3]
הצילום מתקופת מעין חרוד. ברקע מצוק הגלבוע. בתמונה הילד תוליק (נפתלי שביט) נוהג בעגלה רתומה לחמור.יאנוש קורצ'ק (במרכז עם קסקט) עם המורים בעין-חרוד,בגבעת קומירפתנים וירקנים בעין-חרוד, בפתח מעיין חרוד. בצד רשום טובה שופמן- הייתה רפתנית מפורסמת.
בת 41 הייתה, עם נטיות קומוניסטיות. דוברת עברית רהוטה. היא הזדהתה עם חזון הקיבוץ, והרגישה עצמה ראויה לחברות בקיבוץ, אולם רוב החברים היו צעירים בשנות העשרים שלהם, ואילו צפורה הייתה "זקנה". ההנהלה אישרה לה להיות בעין-חרוד על תקן של אם, אך לא להיות חברה. צפורה דוד עזבה את עין חרוד ועברה לתל אביב. שם עסקה בצילום בסטודיו של חברתה, הצלמת הלה רייכמן, אך ב־1928 הכריעו אותה געגועיה למשפחתה, ובייחוד לנכדה זיר, בנם הבכור של שיינדלה ויצחק, שתועד בחיבה במצלמה של סבתו, והיא חזרה לעין-חרוד במעמד של "הורי חברים".[5][6]
היחס החם של ציפורה דוד, או "ציליקה" כפי שכינוה לנכדיה, היה נדיר בעין-חרוד של אז, בה לא היה נהוג להפגין רגשות חום כלפי הילדים. כך סיפרה חברה בשם בלומה בהספד לציליקה: "...מה אהבוה הילדים... לא אחד מהם פנה ואמר לאמו: אמא אני רוצה סבתא כמו ציליקה של זיזי ודניאל... בכמה חרדה ודאגה טיפלה בזיזי, והייתה חודרת עמוק-עמוק לנשמתו..."[7]
חברי עין חרוד העריכו מאד את צפורה, כאם, שהיא גם חברה, וגם לוחמת פמיניסטית, כפי שמעיד ההספד שנשא בלוויה ליובה לויטה "בי נחרת בואה אלינו כגילוי ראשון להופעה בתוכנו- האם שבאה אלינו כחברה... זכורני, לא ידענו מה "המעמד" יקבע לה. והיא לא נתנה לנו להרהר רבות- בעקשנות, במלוא הערך העצמי, בהתאמצות כל כוחות הגוף והנפש.... היה בזה מהתגלות התוכן האנושי העמוק של אשה הנלחמת על עצמאותה, הכובשת את החיים בזכותה היא... ולכן היא עוררה תמיד יחס של כבוד אליה לא רק כחברה, אלא גם כלוחם...."[8]
כאמור, כשברחה דוד מבעלה עם התינוקת, היא חיפשה מקצוע שתוכל להתפרנס ממנו, ובחרה ללמוד צילום. תחילה למדה בבית הספר לאמנות בעיר טשרנוביץ, בירת בוקובינה. לאחר מכן הועסקה בסטודיו "רמברנד" לצילום שבעיר סירט. צפורה התקדמה מאד במקצוע. היא קיבלה תואר "אמנית" מהרשויות, והייתה נדרשת בקרב סדנאות הצילום בעיר. עד שקיבלה הכרה בסטודיו לצילום אמנותי. אחר כך דוד עברה לוינה, ועבדה שם במספר בתי צילום. [9] כאשר עלתה לארץ, היא הביאה עמה את המצלמה, מה שהיה אז מערכת כבדה, כולל חצובה וכו'.[5]
צפורה דוד הייתה הצלמת הראשונה בעין-חרוד. היא צילמה את עין חרוד בתקופה בה הקיבוץ שכן ליד מעין חרוד, וגם אחרי שהקיבוץ העתיק את מקומו לגבעת קומי. היא צילמה בחצר המשק ובשדות, בתנאים קשים ועל תשלילי זכוכית. חדר החושך שלה היה בחדרון קטן בתוך מבנה הרפת, ליד המעיין. פעם אחת הייתה שריפה ברפת, ועשרות רבות מצילומיה עלו באש.[3][10] היא הקפידה שלא לצלם על חשבון שעות העבודה. היא תיעדה בצילומיה את מה שראו עיניה, מתוך היכרות יום יומית (ארבעת התמונות כאן מייצגות את צילומיה האותנטיים בעין חרוד). זאת בניגוד לצלמים המקצועיים באותה תקופה, שהיו מגיעים לעין-חרוד "ליום צילום", ומביימים למעשה את החלוצים, כדי להציג את הגשמת החלום הציוני (לטובת העלאת המורל, וגיוס כספים עבור הקרנות הציוניות).[1] על ייחודם וחשיבותם של צילומיה העיד הצלם גיא רז, שבשנת 2016 העמיד בבית שטורמן תערוכה עם צילומיה הנדירים.[11] רבים מתשלילי הזכוכית שלה נהרסו בחלוף השנים, ונותרו רק 5 אלבומי עץ ובהם כ 500 צילומים מתקופות שונות: וינה, תל אביב ועין חרוד.
