צי 600 הספינות היה תוכנית אסטרטגית של הצי האמריקאי במהלך שנות ה-80. מטרת התוכנית הייתה לבנות מחדש ולהגדיל את הצי האמריקאי לאחר צמצומו הדרסטי בסיום מלחמת וייטנאם. התוכנית, שנוצרה על ידי מנהיגים רפובליקאים, הייתה חלק מרכזי במצע הבחירות של רונלד רייגן במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית של 1980.

התוכנית כללה:

• החזרה לשירות של ארבע אוניות המערכה מסדרת איווה.
• החזקה של ספינות ישנות בשירות לאורך זמן רב יותר.
• תוכנית חדשה ונרחבת לבניית אוניות.

הרעיון נתמך על ידי ג'ון ליהמן שהפך למזכיר הצי בממשל רייגן, וכן על ידי קספר ויינברגר, מזכיר ההגנה בממשל.

שורשיו של רעיון "צי 600 הספינות" נובעים ממלחמת וייטנאם. כמו במקרים רבים קודמים של מלחמות וסכסוכים גלובליים, ארבע הזרועות העיקריות של הכוחות המזוינים האמריקאים - צבא היבשה, חיל הים, חיל האוויר וחיל הנחתים - התרחבו במהירות כדי לעמוד במשימות הנדרשות מהם.

נפילת סייגון והנסיגה האמריקאית מווייטנאם הובילו למורל נמוך ולאיבוד יוקרה רבה של כוחות הביטחון האמריקאים. ברית המועצות, שתמכה בצפון וייטנאם, התחילה להשתמש בנמלים הישנים של ארצות הברית בדרום וייטנאם. בנוסף לכך, הצי הסובייטי התחיל להפליג במשנה מרץ בכל האוקיינוסים של העולם. הצבא האדום החל לפרוס כוחות גדולים יותר ויותר של חיל רגלים, שריון ומטוסי קרב בכל רחבי מזרח אירופה. עד שנת 1978 קבעו אדמירלים אמריקאים שהכוחות הימיים של ארצות הברית נמצאים במצב קשה ושהצי הסובייטי מתקרב אליהם בצעדי ענק.

לבסוף, ההשתלטות על שגרירות ארצות הברית בטהראן ב-1979 שהובילה למשבר בני הערובה באיראן, וכישלון ניסיון החילוץ שלהם במבצע ציפורן הנשר, הגדילה את התחושה שהכוח הצבאי האמריקאי הופך עם הזמן למוגבל וקטן יותר ויותר.

על רקע זה החלו הבחירות לנשיאות בשנת 1980. חלק ממצע הבחירות של רונלד רייגן היה שיפור הכוחות המזוינים של ארצות הברית, דבר שפנה באותה העת אל אמריקאים רבים שחששו מפני התחזקותה של ברית המועצות לאורך כל שנות ה-70. עם התוכניות שהוצעו על ידי רייגן נמנים חיזוק הזרוע האסטרטגית של ארצות הברית, האצת פיתוח כלי נשק חדשים כדוגמת מפציץ ה-B-1B לנסר ונגמ"ש M2 בראדלי וסיום פיתוח ופריסה של טנקי המערכה ה-M1 אברהמס.

למרות השיפורים הרבים בזרועות האחרות, הצי האמריקאי היה המרוויח העיקרי מתוכנית הבנייה מחדש. תחת ממשל רייגן, צוללות הטילים הבליסטיים הראשונות מסדרת אוהיו הושלמו. בנייתן של נושאות המטוסים ממסדרת נימיץ וכן צוללות התקיפה מסדרת לוס אנג'לס הואצה בצורה דרמטית. מערכת הלחימה "אייג'יס" (AEGIS) הותקנה על הסיירות החדישות מסדרת טיקונדרוגה שגם בנייתן הואצה. מספר נושאות מטוסים ותיקות שעמדו לצאת מהשירות נכנסו לתוכנית מיוחדת שנועדה להאריך את משך השירות היעיל שלהן. ולבסוף, אוניות המערכה הוותיקות מסדרת איווה הוחזרו לשירות ועברו תהליך שדרוג מקיף שכלל בין היתר התקנה של מערכות נשק חדשות כדוגמת טילי AGM-84 הרפון, BGM-109 טומהוק וכן מערכות נ"מ מדגם "פלנקס". התעופה הימית שודרגה עם הכנסתם של מטוסי קרב חדשים מדגם F/A-18 הורנט וכן גרסאות משופרות של מטוסים ישנים יותר. כלי הנשק והמערכות החדשות עזרו לארצות הברית לחזור למקום הראשון בעוצמה הימית וכן עוררו שינויים אסטרטגיים. לפני התוכנית, המטרה העיקרית של צי ארצות הברית הייתה לשמור על חופי המדינה וכן להחזיק את נתיבי השייט העיקריים לאירופה נקיים מאיומים. לאחר ההתרחבות של הצי טענו אדמירלים אמריקאים שהצי צריך לקחת תפקיד פעיל סביב אירופה והמזרח הרחוק, וכך לאלץ את ברית המועצות לנהל כל מלחמה אפשרית כנגד ברית נאט"ו בשתי חזיתות שונות, ולהקשות על המצב האסטרטגי של ברית המועצות.

למרות שתוכנית "צי 600 הספינות" לא הושלמה עד סיום ממשל רייגן, בתחילת שנות ה-90 היה הצי האמריקאי הגדול ביותר בעולם (ובהפרש ניכר מהצי הסובייטי), עם יותר מ-100 צוללות פעילות ו-15 קבוצות קרב של נושאות מטוסים.

עם קריסת ברית המועצות בתחילת שנות ה-90 וחוסר באיומים נראים לעין על ארצות הברית, חלק מהתוכניות לגידול הכוח הצבאי של ממשל רייגן בוטלו או הוקטנו במידה ניכרת. בסיסים רבים של צבא ארצות הברית ברחבי אירופה וארצות הברית גופא נסגרו או צומצמו. בצי האמריקאי, צמצום התוכנית הוביל להוצאה משירות של חלק מנושאות המטוסים הישנות יותר. כמו כן, הוצאו משירות כל ארבע אוניות המערכה מסדרת איווה ובוטלה או הואטה בנייתן של צוללות וספינות רבות.