PROFILPELAJAR.COM

צ'ארלס סטארק דרייפר
Charles Stark Draper
לידה	2 באוקטובר 1901; וינדזור, ארצות הברית
פטירה	25 ביולי 1987 (בגיל 85); קיימברידג', ארצות הברית
מקום לימודים	אוניברסיטת סטנפורד; אוניברסיטת מיזורי; המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ;
מנחה לדוקטורט	פיליפ מ. מורס
מוסדות	המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס
תלמידי דוקטורט	וולטר ריגלי, יאו-טצו לי
פרסים והוקרה	פרס אלן אמיל (1977); עמית החברה האמריקנית להנדסה מכנית; עמית IEEE; מדליית IEEE ע"ש לאמי (1973); מדליית הזהב ע״ש מגלן (1959); עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים; פרס פון קארמן (1983); היכל התהילה הבנילאומי של החלל (1976); Rufus Oldenburger Medal (1971); מדלית ג'ון סקוט (1971); עמית החברה הפיזיקלית האמריקאית; מדליית הזהב של לנגלי (1981); פרס מורשת הבקרה ע"ש ריצ'רד א' בלמן (1981); היכל התהילה הלאומי של התעופה (1981); היכל התהילה הלאומי לממציאים (1981); מדלית דניאל גוגנהיים (1966); המדליה הלאומית למדעים (1964); מדליית הווארד נ. פוטס (1960); פרס ויליאם פרוקטר להישג מדעי (1959); מדליית הולי (1957) ;

צ'ארלס סטארק דרייפר (באנגלית: Charles Stark "Doc" Draper; ‏2 באוקטובר 1901 – 25 ביולי 1987) היה מהנדס ומדען אמריקאי שפיתח את הניווט האינרציאלי החיוני לטילים מונחים וצוללות ולמסע בחלל. ייסד ועמד בראש מעבדת המכשור של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) (ב-1973 נפרדה המעבדה מעל האוניברסיטה והפכה למכון מחקר עצמאי שלא למטרות רווח בשם מעבדת דרייפר (Draper Laboratory)) ועמד בראש הצוות שפיתח את מחשב הניהוג של חלליות תוכנית אפולו ששיאה היה בנחיתת האדם הראשון על הירח.

תולדות חייו

יליד מיזורי, ב-1922 סיים תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד. לאחר מכן עבר ל-MIT וסיים שם ב-1926 תואר ראשון בהנדסת חשמל והמשיך בלימודים ובמחקר. ב-1938 קיבל תואר דוקטור בפיזיקה מ-MIT.

ב-1939 התמנה לפרופסור להנדסת אווירונאוטיקה וייסד את מעבדות המכשור. במהלך מלחמת העולם השנייה ביקש דרייפר להתנדב כטייס, אך נדחה. אף על פי כן מימש את רצונו להפוך לטייס באמצעות קורס טיס אזרחי. תוך שילוב ניסיונו כטייס וכמדען פיתח דרייפר את מערכת הניווט האינרציאלית, עזר ניווט העושה שימוש במחשב ובחיישני תנועה לניווט לפי חישוב עיוור. כלומר חישוב רציף של מיקום, כיוון ומהירות ללא כל צורך בנקודות ייחוס חיצוניות^[1].

בתחילת שנות החמישים התבקשה מעבדת המכשור בראשות דרייפר לספק מערכת הנחיה פנימית כמערכת מגבה לטיל האטלס. מערכת ההנחיה של האטלס תוכננה כשילוב של מערכת אוטונומית על גבי הטיל ושל תחנת מעקב ושליטה קרקעית. בסופו של דבר, המערכת האוטונומית תפסה מקום מרכזי בטילים בליסטים, והשילוב בינה לבין תחנה קרקעית נותר בשימוש בחקר החלל.

ב-1961 זכו מעבדות דרייפר בחוזה הראשון שהוציאה נאס"א במסגרת תוכנית אפולו. במסגרת זו נבנה מחשב הניהוג והניווט של אפולו (Apollo Guidance Computer) ששימש להכוונת רכב הנחיתה הירחי בתשעה שיגורים, שישה מתוכם נחתו בפועל על הירח^[2]. ב-1963 נבחר דרייפר לכהן כנשיאה השני של האקדמיה הבינלאומית לאסטרונאוטיקה (International Academy of Astronautics).

דרייפר היה עמית האקדמיה הלאומית למדעים, האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, האקדמיה הצרפתית למדעים, האגודה האמריקאית לפיזיקה (American Physical Society), האגודה האמריקאית של מהנדסי מכונות (American Society of Mechanical Engineers) וחבר הנהלת IEEE. ב-1964 זכה במדליה הלאומית למדעים.

מורשת

דרייפר הוספד כ"אחד המהנדסים המובילים של זמננו", והווארד ווסלי ג'ונסון, (Howard Wesley Johnson), יו"ר תאגיד MIT, זיכה אותו על יצירת "תעשייה חדשה לגמרי במכשירים ומערכות אינרציאליות למטוסים, ספינות, צוללות, טילים, לוויינים. ורכבי חלל".

פרס צ'ארלס סטארק דרייפר

האקדמיה הלאומית להנדסה (ארצות הברית) (National Academy of Engineering) הקימה את פרס צ'ארלס סטארק דרייפר (Charles Stark Draper Prize) ב-1988 מטעם המעבדה של בעל השם ב-MIT. הפרס, המוענק מדי שנה ומורכב מ-500,000 דולר במזומן, מדליון זהב ותעודה כתובה ביד, נועד "להגביר את ההבנה הציבורית של תרומות ההנדסה והטכנולוגיה לרווחה וחירות האנושות". התרומה לפרס ניתנה על ידי מעבדת צ'ארלס סטארק דרייפר^[3].