פריץ רויטר נולד בשטפנהאגן (אנ') שבדוכסות מקלנבורג-שוורין, עיר כפרית קטנה בה היה אביו ראש העיר והממונה על שמירת החוק (Stadtrichter), ובנוסף לתפקידיו הרשמיים עסק בעבודתו כאיכר. הוא התחנך בבית על ידי מורים פרטיים ולאחר מכן בגימנסיה (אנ') במקלנבורג-שטרליץ ובפרכים.[1]
חינוך ואחוות סטודנטים
פריץ רויטר, דיוקן עצמי משנת 1833
ב-19 באוקטובר 1831 החל רויטר ללמוד משפטים על פי רצונו של אביו ברוסטוק.[2] שם הוא הצטרף לאחוות הסטודנטים קורפוס ונדליה רוסטוק (Corps Vandalia Rostock) שעדיין פעילה,[3] שגירשה אותו זמן קצר לאחר מכן בגלל "התנהגות גסה" ו"פעילויות בורשנשפט (אנ')[א]". בתקופת החורף של 1831/32 הצטרף לאחוות הסטודנטים "רוסטוק בורשנשפט (Rostock Burschenschaft). במשך כל חייו, רויטר היה מיודד עם מוריץ ויגרס (אנ') ותעב את יוהאן ברינקמן (אנ'), ששניהם היו פעילים גם בוונדליה כסטודנטים. ממאי 1832 המשיך את לימודיו בינה. שם הוא הפך לחבר ב-Allgemeine Burschenschaft ב-13 ביולי 1832 והצטרף לתנועה הרדיקלית שלה "גרמניה", וזו הסיבה שהוא נעצר בפעם הראשונה באותה שנה. ב-19 בפברואר עזב רויטר את ינה ונסע תחילה לקמבורג (אנ'). הוא ניסה לקבל אישור ללמוד באוניברסיטת האלה או אוניברסיטת לייפציג, אך לא הצליח.
קריירה מוקדמת וכלא
בשנת 1833 הוא נעצר בברלין על ידי הממשלה הפרוסית ונכלא במבצר זילברברג (אנ') בשלזיה בשל חברותו בתנועה "גרמניה". אף על פי שהאישום היחיד שניתן היה להוכיח נגדו היה שהוא נראה לובש את צבעי המועדון, הוא נידון למוות בגין בגידה במדינה. גזר דין זה הומר על ידי פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה, למאסר למשך שלושים שנה במבצר פרוסי, פסטה קובורג (אנ').[4] בשנת 1838, בהתערבותו האישית של הדוכס הגדול ממקלנבורג, הוא נמסר לשלטונות מדינת הולדתו, והוא בילה את השנתיים הבאות במבצר דמיץ (אנ'), אך שוחרר לחופשי ב-1840, כאשר ניתנה חנינה לאחר עלייתו של פרידריך וילהלם הרביעי לכס המלכות הפרוסי.[1]
אף על פי שרויטר היה אז בן שלושים, הוא נסע לאוניברסיטת היידלברג כדי לחדש את לימודי המשפטים שלו, אך נאלץ על ידי אביו לוותר עליהם כשהתברר כי הוא הקדיש מעט תשומת לב ללימודיו. לאחר שחזר למקלנבורג, הוא בילה זמן מה עם דודו, כומר ביבל (אנ'), ולאחר מכן החל לעבוד באחוזה, בשנת 1842, כשטרום (Strom; חניך). לאחר שנודע לו, עם מות אביו בשנת 1845, כי אביו נישל אותו מהירושה, הוא הבין שרכישת אחוזה משלו אינה באה בחשבון, והוא החל לכתוב, תחילה בגרמנית גבוהה, אחר כך, בהצלחה רבה יותר, בגרמנית תחתית. בשנת 1850 הוא התיישב כמורה פרטי בעיירה הקטנה טרפטו אן דר טולנזה בפומרניה (כיום אלטנטרפטו (אנ'), מקלנבורג-מערב פומרניה), וכעת היה מסוגל להתחתן עם לואיזה קונצה, בתו של כומר ממקלנבורג.
הפרסום הראשון של רויטר היה אוסף של שירים שונים, שנכתבו בגרמנית נמוכה, בשם Läuschen un Riemels ("אנקדוטות וחרוזים"; 1853; אוסף שני לאחר מכן ב-1858). אחרי הספר, שהתקבל יפה, הגיעו Polterabendgedichte ("שירי מסיבות תרנגולות"; 1855), ו-De Reis' nach Belligen ("המסע אחרי בליגן"; 1855), האחרון פואמה אפית הומוריסטית המתארת את הרפתקאותיהם של כמה איכרים מקלנבורגים שהחליטו לנסוע לבלגיה (שאליה הם לעולם לא יגיעו) כדי ללמוד את סודות החקלאות המודרנית.[1]
בשנת 1856 רויטר עזב את טרפטו והתבסס בנויברנדנבורג, והחליט להקדיש את כל זמנו ליצירה ספרותית. ספרו הבא (יצא לאור ב-1858) היה Kein Hüsung ("באין בית"), אפוס בחרוזים שבו הוא מציג בעוצמה ובחיות רבה כמה מההיבטים הפחות מושכים של חיי הכפר במקלנבורג. לאחר מכן, בשנת 1860, הופיעה Hanne Nüte un de lütte Pudel ("סיפור על אנשים וציפורים"), האחרונה מבין היצירות שכתב רויטר בחרוזים.[1]
בשנת 1861 גדלה הפופולריות של רויטר במידה רבה על ידי Schurr-Murr ("בלגן"), אוסף סיפורים, שחלקם בגרמנית תקנית, אך ליצירה זו יש חשיבות מועטה בהשוואה לסדרת הסיפורים, שכותרתה Olle Kamellen ("סיפורים ישנים של ימים עברו"). הכרך הראשון, שפורסם ב-1860, הכיל את Woans ick tau 'ne Fru kam ("לאן שבאתי אישה") ו-Ut de Franzosentid ("מימי הצרפתים", תיאור אזור שטפנהאגן בשנת 1813 בתקופת כיבוש נפוליאון). Ut mine Festungstid ("מימי מאסרי", תיאור הומוריסטי של שנותיו בכלא; 1861) יצר את הכרך השני; Ut mine Stromtid ("מימי כחניך כפרי", תיאור של חיי הכפר באמצע המאה ה-19; 1864) הכרך השלישי, הרביעי והחמישי; ו-Dörchläuchting (תיאור הומוריסטי ולא נאמן למציאות של אדולף פרידריך הרביעי, דוכס מקלנבורג-שטרליץ; 1866) הכרך השישי – כולם כתובים בניב גרמנית תחתית של מולדת המחבר. Woans ick tau 'ne Fru kamm הוא סיפור קטן ומבריק, שבו רויטר מספר, בנימה חצי רצינית למחצה, איך חיזר אחרי הגברת שהפכה לאשתו.[1]
הרומן Ut mine Stromtid ("מימי כחניך כפרי", 3 כרכים) הוא ללא ספק החשוב בכתביו של רויטר. הגברים והנשים שהוא מתאר הם הגברים והנשים שהכיר בכפרים ובבתי החווה של מקלנבורג, והנסיבות שבהן הוא מציב אותם הן הנסיבות שבהן היו מוקפים בחיים האמיתיים. Ut mine Stromtid מציג גם כמה היבטים מקומיים של התנועה המהפכנית של 1848.
בשנת 1863 העביר רויטר את מקום מגוריו מנויברנדנבורג לאייזנך, לאחר שקיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת רוסטוק, וכאן הוא מת ב-12 ביולי 1874.
סיפוריו של רויטר חסרי עלילה, אך הם מאופיינים באפיזודות חכמות, שרטוט דמויות מיומן והומור, שלמרות הקושי שבאמצעי שלו, זכה להערכה אוניברסלית בגרמניה. Sämtliche Werke שלו (יצירות אסופות), ב-13 כרכים, פורסמו לראשונה בשנים 1863–1868. לאלה נוספו ב-1875 שני כרכים של Nachgelassene Schhriften ("כתבים שלאחר המוות"), עם ביוגרפיה מאת אדולף פון וילברנדט, וב-1878 הופיעו שני כרכים משלימים ליצירות. מהדורה פופולרית בשבעה כרכים יצאה לאור בשנים 1877–1878 (מהדורה אחרונה, 1902); יש גם מהדורות מאת קארל פרידריך מילר (18 כרכים, 1905) ווילהלם זילמן (7 כרכים, 1905–1906). ההתעניינות ברויטר קמה לתחייה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, בין השאר באמצעות מאמציו של הסופר פרידריך גריזה (אנ').
בין המוסדות העוסקים בעבודותיו של רויטר ניתן למצוא את Fritz Reuter Gesellschaft e.V. בנויברנדנבורג, מוזיאון הספרות על שם פריץ רויטר בשטפנהאגן, מוזיאון רויטר-וגנר באייזנך, וארכיון הספרות של פריץ רויטר (פריץ רויטר-ליטרטורארכיב) שנוסד מאוספיו של הנס-יואכים גריפן (אנ') בברלין. הארכיון האחרון שומר אינדקס של המכתבים מפריץ רויטר ואליו.
לקריאה נוספת
Otto Glagau: Fritz Reuter und seine Dichtungen. Berlin: Lemke, 1866 (2nd ed. Berlin: Grote,1875)
Hermann Ebert: Fritz Reuter: sein Leben und seine Werke Güstrow: Opitz, 1874
Friedrich Latendorf: Zur Erinnerung an Fritz Reuter: verschollene Gedichte Reuters nebst volkstümlichen und wissenschaftlichen Reuter-Studien. Poesneck: Latendorf, 1879
Karl Theodor Gaedertz: Fritz Reuter-Studien. Wismar: Hinstorff, 1890
Karl Theodor Gaedertz: Aus Reuters jungen und alten Tagen : Neues über des Dichters Leben und Werke. 3 Bde. Wismar: Hinstorff, 1894-1900
Briefe von Fritz Reuter an seinen Vater aus der Schüler-, Studenten-, und Festungszeit (1827 bis 1841) hrsg. von Franz Engel. 2 Bde. Braunschweig: Westermann, 1896
Abraham Römer: Fritz Reuter in seinem Leben und Schaffen. Berlin: Mayer & Müller, 1896
Gustav Raatz, Wahrheit und Dichtung in Fritz Reuter's Werken: Urbilder bekannter Reuter-Gestalten. Wismar: Hinstorff, 1895
Ernst Brandes: Aus Fritz Reuters Leben. 2 Tle. Strasburg i. Westpr.: Fuhrich, 1899-1901 (Wissenschaftliche Beilage zu den Schulnachrichten des Gymansiums Strasburg i. Westpr. 1899, 1901)
Karl Friedrich Müller: Der Mecklenburger Volksmund in Fritz Reuters Schriften: Sammlung und Erklärung volksthümlicher Wendungen und sprichwörtlicher Redensarten im Mecklenburgischen Platt. Leipzig: Hesse, 1901
