בגוטינגן, פגש מנקה את אווה והלאן, טכנאית רפואית, איתה התחתן ביוני 1937. הם נותרו עריריים. ב-28 במרץ 1932 הצטרף מנקה לשורות המפלגה הנאצית ובמאי 1932 לאס.אס. במהלך לימודיו, ביצע בדיקות רפואיות מטעם המפלגה למצטרפים חדשים למפלגה הנאצית. לאחר סיום התמחותו הרפואית הראשונית, החל לעבוד כעוזר רופא בבית חולים באד המבורג ובינואר 1936 עבר לעבוד כרופא בבית החולים הפסיכיאטרי אייכברג, ב-1938 כרופא מומחה וב-1939 כרופא הבכיר והמנהל הראשי של הבית חולים. עם תחילת המלחמה נשלח מנקה לחזית המערבית בתור רופא צבאי.
פשעיו במלחמה
אקציון T4
באחד בפברואר 1940, מנקה רשמית שוחרר משירותו הצבאי בעקבות התערבותו של חברת איי.גי. פרבן[3] על מנת שימשיך לעסוק במחקר על הכנת בנזן ארסן בבית החולים אייכברג. בפברואר 1940 השתתף בוועדה של כ8 עד 10 רופאים בברלין. שם ויקטור בראק, ממשרדו של הפיהרר, הסביר שהריגת "חיים שאינם ראויים לחיים" הוחלט על ידי היטלר ושנדרשים מומחים לטובת תוכנית הT4. כמו שאר הרופאים הנוכחים, מנקה הסכים.
תפקידו של מנקה בתור מומחה T4 היה שימוש בטפסי ההרשמה[4] והמעקב של המכונים הרפואיים השונים על מנת לקבוע אילו מהמטופלים יהרגו. ברובריקה בדף, יכל מנקה לבחור בין חיים, מוות והתלבטות, עי סימון הרובריקה עם "+", "-" או "?". ההחלטה הסופית נעשתה על ידי מומחה בכיר בהתבססו על שלושה עדויות מומחים. טפסי המעקב נשלחו בדואר ממטה הT4 בברלין לביתו של מנקה, שם עבד עליהם במקביל לעבודתו כמנהל בית החולים אייכברג.
בנוסף לעבודתו הרשמית כמומחה T4, מנקה השתתף בסלקציות במהלך פינוי מכון ברדבורג-האו, במשלחת מטעם גרמניה לאוסטריה לבחירת מטופלים להריגה בהארטהיים ובמשלחות נוספות ללוהר, טירול ולמגו.
בנובמבר 1940 בית החולים אייכברג שימש כתחנת מעבר לטובת העברת חולים להדמאר להמתה, על מנת להסוות את מטרת ההעברה האמיתית. בין ינואר לאוגוסט 1941, 784 חולים מאייכברג ועוד 1487 מטופלים מתחנת המעבר הועברו להדמאר שם נרצחו. מנקה העיד בעצמו שיצא לו לצפות בהמתה דרך חלון צפייה בהדמאר.
סלקציה של אסירים בתוכנית 14f13
תחת השם "אקציון 13f14", תוכנית T4 הורחבה גם לאסירים במחנות. רופאי האקציון T4 בחרו אסירים להישלח למחנות הריגה שם נרצחו. בחורף 1941/42 עיקר עבודתו של מנקה הייתה במחנות, לפיו היה בדכאו, בוכנוואלד, אושוויץ, ראוונסבריק, נוינגמה וגרוס-רוזן. בסלקציות ל"אקציון 13f14" השתמשו באותם הטפסים של "אקציון T4" אך רק מילאו רק את מקצתם. לפחות לאסירים היהודים במחנה בוכנוואלד, מנקה לא נתן אבחנה רפואית כלל ורק העתיק את סיבות המעצר מטפסי המעצר לטפסי קבלה.
משפט לאחר המלחמה
בסוף המלחמה מנקה היה שבוי מלחמה של הצרפתים עד ליוני 1945, ולאחר מכן עבר חזרה ליד אימו באזור פרדן. הוא חי כשנה עם אשתו מבלי שיזהו אותו עד שנעצר באביב 1946 כשניסה לקבל עבודה במחנה פליטים באזור מורינגן.
בתחילת חקירתו טען שלא ידע מהי מטרת עבודתו ב"אקציון T4" אך חזר בו ב-2 בנובמבר 1946.
בדצמבר 1946, בית המשפט המחוזי בפרנקפורט שמע את משפט אייכברג נגד פריידריך מנקה, רופא בכיר בשם וואלטר אוגן שמיט ו4 אחיות. מנקה נידון למוות ב-21 בדצמבר 1946 ל"רצח של מספר מקרים לא ידוע" עקב השתתפותו ב"הרג המוני בתוכנית ׳המתת החסד׳ של הנציונל-סוציאליזם".
בינואר 1947 העיד מנקה במשפט הרופאים בנירנברג, שם הפליל קשות את ויקטור בראק. מנקה העיד על עצמו במשפט שהוא חולה ותשוש וב-28 בינואר 1947 מת בבית הכלא באוצבאך, לפני המשפט החוזר שלו ולפני שההכרעה הסופית בעניין דינו למוות ניתנה. התדרדרות מצבו עקב שחפת היא הסיבה הרווחת למותו אך לא ניתן לשלול התאבדות עקב ביקור אשתו כיומיים לפני מותו.
לקריאה נוספת
Peter Chroust (Bearb.):Friedrich Mennecke. Innenansichten eines medizinischen Täters im Nationalsozialismus. Eine Edition seiner Briefe 1935 – 1947. מדפי המחקר של המכון למחקר חברתי המבורג. 2 Bde. מכון המבורג למחקר חברתי 2. Aufl. 1988.
קטע נבחר מפי גץ עלי, Peter Chroust, Hans Dieter Heilmann, Hermann Langbein Hgg.:Biedermann und Schreibtischtäter. Materialien zur deutschen Täterbiographie. רוטבורך, ברלין 1989
Henry Friedlander, Der Weg zum NS-Genozid. Von der Euthanasie zur Endlösung. ברלין-ורלג, ברלין 1997.
Ernst Klee, "Euthanasie" im NS-Staat. Die "Vernichtung lebensunwerten Lebens." הוצאת פישר, פרנקפורט 2004 (11. Auflage).
Peter Sandner: Verwaltung des Krankenmordes. Der Bezirksverband Nassau im Nationalsozialismus. רצף מאמרים היסטוריים בהוצאת משרד הרווחה בהסה, הוצאת האוניברסיטה, 2. פסיכוסוציאל, גיסן 2003. ISBN 3-89806-320-8
.jpg)
