פינת חי או משק חי היא שם כללי למסגרת בה מוחזקים בעלי חיים בשבי, למטרות חינוך, טיפול או בידור, שאינה חווה חקלאית או גן חיות של ממש. בקטגוריה זו נכללות מגוון מסגרות, החל מפינות חי בבתי ספר וגנים בהן מוחזקות חיות מחמד קטנות, עד פינות חי מסחריות שפתוחות לקהל, בהן קיים מגוון גדול של חיות מבויתות וחיות בר, ומזכירות גן חיות קטן. ישנם קיבוצים רבים המתחזקים משק חי. המינים הנפוצים בפינות חי יהיו בדרך כלל חיות משק כגון: כבשים, עזים, ברווזים, ארנבים, תרנגולים, שרקנים, סוסים וחמורים; חיות בר קטנות כמו צבי יבשה, טווסים, תוכים, יעל נובי, מארה, דרבן מצוי, קוף סנאי, אייל חזירוני ובריכות דגים.

עד שנת 2012 המדיניות הממשלתית בישראל לגבי החזקת חיות בר ככלל ופינות חי בפרט הייתה מעורפלת, והפיקוח היה רופף יחסית, והתקבלו תלונות רבות על מצב בעלי החיים, אשר רבים הוחזקו בתת-תנאים וללא צוות טיפול בעל ידע מתאים. בשנים האחרונות גובשה ברשות הטבע והגנים מדיניות מסודרת^[1], והיא מהווה את המסגרת המנהלתית העיקרית המסדירה את התנאים והמסגרות בהן החוק מאפשר להחזיק חיות בר, לרבות התנאים בהן צריכות לעמוד פינות חי ומיני בעלי החיים בהן מותר לכל פינת חי להחזיק. מבחינה חוקית, ההבדל המרכזי בין פינת חי לגן חיות הוא שפינת חי פועלת בסטנדרט מקצועי נמוך יותר, ועל כן מגוון בעלי החיים שמותר להחזיק בה מוגבל.

פינת חי בבית הספר מהווה מקום מפגש ללימוד, חקר וחוויה עם בעלי החיים בסביבת מחייתם. התלמידים יכולים להיות שותפים בהקמת פינת חי בבית ספר ולהמשיך להיות אחראים על התחזוקה השוטפת. הילדים רוכשים ערכים כמו: סבלנות וכבוד בעבודה עם בעלי החיים, הילדים רוכשים מיומנויות חקר ומפתחים את הסקרנות, הילדים נוטים לשאול שאלות רבות המזמן המפגש עם בעלי החיים, שאלות אלה יכולות להוות מנוף להוראה ושילוב בעלי החיים בתוכנית הלימודים. למשל הוראת חשבון או שפות דרך מפגש עם בעלי החיים.

המפגש עם בעלי החיים בבית הספר מאפשר יצירת קשר ראשוני שאינו שיפוטי בין התלמיד לבעל החיים, דבר היכול לחזק את ביטחונו העצמי והדימוי העצמי של הילד^{[דרוש מקור]}. פינת החי מאפשרת לתלמידים לבטא תחומי חוזק שלהם ולהתגבר על קשיים. התלמידים הבוגרים הופכים לתורנים ומלווים את הצעירים בכניסה לפינת החי ובהדרכה. פינות חי במסגרות חינוכיות משמשות לעיתים קרובות לטיפול באמצעות בעלי חיים. קיימות בנוסף גם פינות חי ייעודיות לאוכלוסיות מסוימות, כגון ילדים על הרצף האוטיסטי, חולי סרטן ובעלי מוגבלויות פיזיות.

חוץ ממקרים יוצאי דופן, בפינות חי בית ספריות מותר לגדל אך ורק מינים המותרים להחזקה כחיות מחמד פרטיות תחת ההיתר הכללי של רשות הטבע והגנים ("הרשימה הלבנה") להחזקת חיות מסוימות שאינן מגודלות לצורך חקלאי (אוגרים, ארנבונים, שרקנים, וכדומה).

על פי מדיניות רשות הטבע והגנים ישנן שתי רמות של מתקנים המוגדרים בחוק כפינות חי, הנבדלות בבעלי החיים המותרים להחזקה בהן ברמת התפעול וההכשרה הנדרשת ממפעיליהן:

פינת חי (רמה א'): "ככלל, פינת חי רמה א' תוכל להחזיק בנוסף למינים המותרים להחזקה גם במגוון מינים מוגבל של מינים ישראליים, מינים מסוכנים ומינים אחרים בהתאם לנוהלי הרשות." (מתוך מסמך המדיניות של רשות הטבע והגנים^[1]). פינת חי מסוג זה מחויבת לתעד בפירוט את בעלי החיים ברשותה ותנאי החזקתם, להפעיל מערך חינוכי מסודר, ולהחזיק מטפלים מוסמכים במשרה מלאה.

פינת חי בסיסית (רמה ב'): "ככלל, פינת חי בסיסית תוכל להחזיק בנוסף למינים המותרים להחזקה גם במגוון מוגבל של מינים בהתאם לנוהלי הרשות. לא תותר החזקת מינים מסוכנים ומינים מקומיים פרט לצבי יבשה מצויים".(מתוך מסמך המדיניות של רשות הטבע והגנים) מחויבת גם היא להחזיק מטפלים מוסמכים, אך סטנדרט התפעול והחינוך הנדרש בה גבוה פחות.

כל פינות החי בקטגוריות אלו מחויבות לתת את התנאים הטובים ביותר שביכולתן לתת לבעלי החיים ברשותן. הפיקוח עליהן נעשה באמצעות תקשורת שוטפת עם הרשויות ובאמצעות ביקורות פתע.

פינת ליטוף היא חלק מפינת חי או גן חיות, הפתוח לליטוף החיות בידי הקהל. בפינת הליטוף יהיו רק חיות, שאין סכנה בליטופן. מבחינה אתית, ראוי גם שיהיו בפינת ליטוף אך ורק חיות, שאינן מפחדות ממפגש גופני עם המוני בני אדם, אך זה אינו המצב בפועל. פינות ליטוף נדרשות על פי חוק להחזיק מדריך מעל גיל 16 שיהיה נוכח בכל זמן בו למבקרים יש גישה לחיות. פינות ליטוף נדרשות על פי חוק לאפשר לבעלי החיים מקום מסתור אליו יוכל לברוח בכל רגע אם ירצה בכך. כמו כן אין לאפשר למקרים גישה לבעל חיים מסוים יותר משעה ברצף, וחובה לאפשר לבעל החיים הפסקה של 20 דקות לפחות בין שעת ליטוף אחת להבאה^[2]. בפועל, רבות מפינות הליטוף אינן עומדות בתקנים אלו.

קיימת התנגדות לקיומן של פינות חי ספציפיות או פינות חי ככלל. בניגוד לגני חיות בארץ, שפועלים רבות בשמירת טבע, שימור ורבייה של חיות בסכנת הכחדה ומחקר על מינים בסיכון, מעט מאוד מפינות החי פועלות בנושאים אלו, וההצדקה העיקרית לקיומן היא חינוך וטיפול. פעילי זכויות בעלי חיים רבים מטילים ספק בצידוקים אלו, בין אם בטענה שאינם מהווים צידוק מספיק לכליאת בעלי חיים, או בטענה שהחינוך לא מתרחש בפועל והפינות פועלות אך ורק למטרת בידור. בעקבות היעדר הפיקוח פינות חי רבות סיפקו בעבר תנאים לא ראויים לבעלי החיים, מה שהעצים את ההתנגדות לקיומן. על פי גישת שחרור בעלי חיים המתנגדת לכל החזקה בשבי של בעל חיים, קיומן של פינות חי, כמו כל מסגרת אחרת של החזקת בעלי חיים בשבייה, אינה מוסרית ביסודה.

מעצם לקושי בעצם ההחזקה בשבי של חיות בר, קיימות ביקורות נוספות. החיה בפינת הליטוף מופרדת מהלהקה או מהפריטים במשפחה (לדוגמה גור או אפרוח שמופרד מאימו). הרמתו או החזקתו על ידי ילד שאינו מוכר לו, לצורך הליטוף, היא למעשה פעולה חד צדדית מצד האדם, שעלולה לגרום לו לקפיאה וחרדה. בפינת חי או פינת הליטוף, הילד שרוצה ללטף לוקח את החיה שעושה לו נעים וטוב, לא נדרש למאמץ טבעי שצריך להיות במערכת יחסים תקינה - לבדוק אם הצד השני רוצה או לא, האם הוא מפחד. הדבר נעשה ללא שיקול דעת או היכרות עם החיה, ולכן מעביר לילד למעשה מסרים המנוגדים לאהבת חיות.^[3]

מדיה וקבצים בנושא פינת חי בוויקישיתוף

• מאי כדורי, מוות בפינות החי, באתר "ידיעות אחרונות", 18 בפברואר 2019