פוסט-אמת הוא מצב בו אנשים נוטים לקבל טיעון על סמך רגשותיהם ואמונתם, ולא על סמך עובדות.^[1] זהו מצב בו קיים משבר אמון חברתי כלפי מי שבעבר ייצגו את האמת, כמו ערוצי החדשות המסורתיים.^[2]

בשנת 2016 המושג פוסט-אמת נבחר כמילת השנה על־ידי מילוני אוקספורד בהם הוא הוגדר כמושג המצביע על נסיבות שבהן העובדות האובייקטיביות משפיעות פחות על דעת הקהל מאשר פניות לרגש ולאמונה אישית.^[3] זאת לאחר שהחברה הסתגלה לכך שפוליטיקאים יכולים לשקר מבלי שיזכו לגינוי.^[4]

במצב של פוסט-אמת, ישנו ביטול של תפקידן של עובדות בחיים הציבוריים.^[5] אפשר לראות ביטויים לפוסט-אמת בעלייה בפייק ניוז, שמועות ותאוריות קשר.^[5]במצב זה בחברה ובפוליטיקה, הגבול בין אמת לשקר נמחק, נרטיבים אלטרנטיבים לאמת מיוצרים בכוונה, רגשות חשובים יותר מהידע ולשחקנים של החיים החברתיים או הפוליטיים לא אכפת מהאמת, מראיות ומהוכחות".^[6]

הסכנה הגדולה בעידן הפוסט אמת היא אובדן הכבוד לאמת ולעובדות ואובדן הרצון להבין את העולם על בסיסן של עובדות. בפוליטיקה של פוסט אמת העובדות האובייקטיביות מאבדות מחשיבותן בפוליטיקה ובדיון ציבורי. במצב זה הפוליטיקאי לא דואג מלהיתפס בשקר. האמת הופכת ללא רלוונטית לפוליטיקה ולמדיניות^[7]בעידן הפוסט אמת ניכרת אדישות לשקרים בוטים, עד כדי אי־אכפתיות של הדובר לערך האמת של דבריו, עובדות מוכחשות ו"עובדות" שלא היו ולא נבראו מומצאות.^[8]

לפוסט-אמת יש קווי דמיון עם דיונים מוסריים, אפיסטמיים ופוליטיים מהעבר על רלטיביזם, פוסט-מודרניזם וחוסר יושר בפוליטיקה.^[9] עם זאת מהעשור השני של המאה ה-21 חלה נקודת מפנה והתעצמות התופעה, כאשר הרשתות החברתיות הפכו לדומיננטיות, התפתחה תרבות של עובדות אלטרנטיביות, אלגוריתמים החלו לייצר בועות מידע, והתערבות של שחקנים זרים בבחירות דמוקרטיות הפכה לתופעה משמעותית.

במשך רוב ההיסטוריה האנושית, היה שילוב יציב של אמון בטקסטים דתיים ובמנהיגים, במומחים מלומדים ובחוכמה עממית מתמשכת שנקראת שכל ישר. כיום, כך נראה, כמעט שום דבר אינו נתפס באופן אוניברסלי כסמכות. קיימים אי הסכמה וחוסר ודאות גדולים בנוגע למה שנחשב כמקור אמין לאמת. מצב זה מחייב את האנשים לבחור את המומחים המקובלים עליהם או לפעול על סמך תחושתם ביחס לאמת.^[10]

קרקע פורה להתעצמות הפוסט אמת מהוות נסיבות שבהן היכולת שלנו לברר את המציאות, כדי להבין אותה וכדי לפעול בתוכה על בסיס העובדות, נחלשת בשל התאבכות רבת עוצמה של ארבעה שיאי גלים: התפוצצות המידע וטכנולוגיה משבשת, התרופפות האמון במוסדות וב'מסַפרי האמת, רעיונות פוסטמודרניים מערערים ומאבקים פוליטיים חריפים.

פוסט-אמת כתופעה עכשווית אינה עוסקת בשאלה "מהי אמת?" או "האם X נכון?" אלא "למה אנחנו לא מסכימים שזה או זה נכון?"

תאורטיקנים ששמים דגש על כך שהרעיון של אמת אלטרנטיבית שבאה להחליף אמת פשוטה היה קיים כבר בתקופות קדומות מזכירים את פרידריך ניטשה, פילוסוף גרמני מהמאה ה-19, כקודם לתיאוריות של פוסט-אמת.^[11][12][13] ניטשה טען שבני אדם יוצרים את המושגים שבאמצעותם הם מגדירים את הטוב והצודק, ובכך מחליפים את מושג האמת במושג הערך, ומפרשים את המציאות בהתבסס על רצונם ועל רצון האדם בכוח. לפי ניטשה, כל התובנות והרעיונות נובעים מנקודת מבט מסוימת. המשמעות היא שיש הרבה נקודות מבט אפשריות על פיהן ניתן להעריך מה אמת או מה ערכי. זה מסתכם בהכרזה שאין דרך "אמיתית" לראות את העולם, אבל אין זה אומר בהכרח שכל נקודות המבט תקפות בעיני ניטשה באותה מידה.

גם אפלטון, התייחס כבר במאה ה-4 לפנה"ס לתופעה של "אמת" אלטרנטיבית. הוא הבין את הסכנה שקיימת בשימוש באומנות דראמטית כדי ליצור "אמת" אלטרנטיבית עבור הקהל, שאינה מתבססת על עובדות. הוא התייחס להשפעות שיכולות להטעות את הקהל באמצעות סיפורים מרגשים וסבר כי החברה צריכה להיות נשלטת על ידי אדם שמכיר את ה"אמת" האבסולוטית, אדם לו קרא מלך-פילוסוף.^[14]

התייחסות מאוחרת יותר לתופעה ניתן למצוא בשנות השישים והשבעים של של המאה ה-20 אצל חנה ארנדט. במסה שלה "שקר בפוליטיקה" (1972) ארנדט מתארת את מה שהיא מכנה דה-פקטואליזציה, או חוסר היכולת להבחין בין עובדה לבדיה^[15] - מושג שקרוב מאוד למה שאנו מבינים כיום בפוסט-אמת. ארדנט מתייחסת לרציונליות יתר ולהיטות למצוא נוסחאות והגדרות, באופן המתנתק מהעובדות. על פיה היריבה הגדולה ביותר של האמת העובדתית היא הדעה, ולא השקר, כשהשקרן רוצה להסוות שקר מכוון ומפורש, הוא אומר שהשקר אינו אלא דעה, וכי יש לו חופש ביטוי וזכות להביע את דעתו. אמנם הידע העובדתי שלנו אף פעם אינו נקי לגמרי מפרשנות או מפרספקטיבה אישית, אבל מצב זה אינו יכול לשמש טיעון נגד קיומן של מציאות ושל עובדות, או להצדיק טשטוש בין עובדה לבין דעה או פרשנות. התוצאה של הטשטוש היא ציבור מבולבל, שאינו יכול להבחין עוד בין עובדה לבין שקר או דעה. ארנדט מציינת שאת הבלבול הזה, מעצימה התקשורת.^[8] ב-1967 כתבה ארדנט על השקר המאורגן שמהווה תופעה מודרנית המאיימת על האמת ואשר מופץ באמצעות מניפולציות תקשורתיות ועיצוב תדמית. היא ציינה ששיטה זו מסוכנת במיוחד משום שהיא יוצרת מציאות חלופית, בה עובדות ומאורעות מותאמים לנרטיב הרצוי ושעלולה להוביל לאבדן היכולת להבחין בין אמת ושקר, ולפגיעה בחוש המציאות.^[16]

השורשים של תופעת הפוסט-אמת התחילו בשנות ה-90 אך התופעה התעצמה מאוד החל מהעשור השני של המאה ה-21.

בחברת המידע של המאה העשרים ואחת, התהוותה תופעה שנקראת על פי בייונג-צ'ול האן "ניהיליזם חדש". על פיו השקר אפשרי רק כאשר ההבחנה בין אמת לשקר שלמה. השקרן לא מאבד קשר עם האמת ואמונתו במציאות אינה מתערערת. הוא משקר ביודעין מתוך ידיעה מה האמת. בניגוד לכך, בעידן הפוסט אמת עצם ההבחנה בין אמת לשקר מתערערת וקיימת אדישות לאמיתות העובדות.^[17] קיימת הכפפה של העובדות לעמדה אישית מוקדמת ולנקודת מבט סובייקטיבית והקריטריון שלפיו מעדיף אדם עובדה אחת על פני אחרת הוא עד כמה מאששת העובדה את דעתו ואת נקודת מבטו האישית.^[18]

מספר מאפיינים ערערו את מעמד האמת והובילו לעידן הפוסט אמת:

סיבה מרכזית לתופעת הפוסט אמת היא התמוטטות הסמכות המוסדית בנוגע לאמת (במיוחד של הממשלה והמדיה החדשותית) והיותה מונחית על ידי מדיה חדשה. טכנולוגיות תקשורת של תוכן שנוצר על ידי משתמשים, טכנולוגיות עריכת מדיה חדשה (ויזואלית, אודיו-ויזואלית), ותרבות קידום מכירות רוויה, הובילו לבלבול, למשחקים של סיפורי אמת, אפילו לשוקי אמת.^[19]

התפתחות האינטרנט והתקשורת הדיגיטלית החל משנות ה-90 יצרה פלטפורמות חדשות להפצת מידע ללא סינון. עליית הרשתות החברתיות בשנות ה-2000 המוקדמות שינתה את האופן שבו אנשים צורכים וחולקים מידע. כיום הטכנולוגיה מתווכת לציבור את המציאות ואין לו דרך לברר באיזו מידה המידע שמופץ משקף את האמת. המרחק בין צרכני המידע לבין העובדות במציאות התומכות בו הולך וגדל בגלל התפוצצות המידע והטכנולוגיה המשבשת, עד כדי היותו כמעט בלתי ניתן לגישור. תופעת הפייק ניוז - מתקפות מכוונות של מידע שיקרי, תורמת אף היא לקושי להבחין בין אמת ושקר. במצב כזה מאבדת האמת מבוססת העובדות את מקומה המרכזי, ולצידה מתקיימות אמיתות אחרות, המבוססות על דעות ואמונות ועל פרשנויות אישיות.^[8] בנוסף ריבוי מקורות מידע ונתונים סותרים מקשה על היכולת לברור מתוך המידע הרב את האמת.

נוח הררי מציין כי מיתוסים ודיסאינפורמציה מהווים חלק מההיסטוריה האנושית ואינן תופעה חדשה.^[20] יחד עם זאת בעידן הבינה המלאכותית, בו קיימת זרימת מידע מהירה ויעילה ברשתות, גדלה מאוד הסכנה שבהפצת בדיות המונית. זאת כיוון שהבינה המלאכותית יכולה לשמש כלי להפצת מידע שקרי ולעיצוב תפיסות שגויות בציבור מבלי שתהיה מודעות לכך או יכולת לשלוט בכך.^[21] הטכנולוגיה מאפשרת לתפור תעמולה שונה לכל אדם ולהתאים את השקר לדעות הקדומות של כל אחד ואחד. באופן זה מתחזקות הדעות והאמונות של המחזיקים בהן, מחריף את הפילוג בחברה ומתחסלת השיטה הדמוקרטית מבפנים. שלוש תופעות פוסט אמת הפכו בולטות ונפוצות במרחב המכוון - פייק ניוז, שמועות ותאוריות קונספיקציה. מביניהן מהוות תאוריות הקונספירציה את האיום הגדול ביותר על החברה. זאת כיוון שהן מערערות את הלגיטימיות של מוסדות חברתיים מקובלים התורמים לתפקדו החברה, מבזות תהליכי אימות אפיסטמולוגיים וטוענות שהאליטות הן בעלות כוונות זדון. תופעות הפוסט אמת עלולות גם להעצים תפיסות גזעניות ופחד מהאחר, ולהוביל לקבלת החלטות מוטעות בעלות תוצאות שליליות.^[22]

התחזקות התחושה בקרב הציבור, שהמוסדות פועלים בהתאם לאינטרסים שלהם ללא איזונים ובלמים וחשיפת פרשיות שחיתות וניצול כוח לרעה, הובילו להתרופפות האמון במוסדות וב"מספרי האמת". פחת האמון במוסדות רשמיים, מעמד המומחים נחלש ופחת האמון בתקשורת המסורתית. במקביל עלו פלטפורמות מידע אלטרנטיביות ו"מומחים" אלטרנטיבים. כתוצאה נוצר מצב בו הציבור אינו יכול להבחין בין מקורות מידע אמינים ללא אמינים. התפתחה גישה צינית כלפי כל נתון והעדפה להאמין לנרטיבים התואמים את תפיסת העולם של האדם ולהעדיף מידע המגיע מקבוצות ההשתייכות שלו. מצב בו השיח הרגשי מתחזק על פני השיח העובדתי, ויכוחים הופכים עניין של אמונה ולא של עובדות וקיים קושי לנהל דיון ציבורי מבוסס עובדות. הדבר הגדיל את הקושי בבניית קונצנזוס חברתי והקיטוב החברתי התחזק. ככל שפחת האמון באמת המוצגת על ידי גורמים רשמיים, התחזקה הנטייה לחפש אמיתות אלטרנטיביות. כתוצאה עלה כוח ההשפעה של תאוריות קונספירציה המציאות הסברים אלטרנטיביים.

ההשפעה של חוסר האמון במספרי האמת היא מעגלית ומעצימה את עצמה - ככל שפוחת האמון, כך גדל הספק, וככל שגדל הספק, כך פוחת האמון. זהו אחד האתגרים המשמעותיים ביותר בעידן הפוסט-אמת. התערערות אמון הציבור במוסדות רשמיים ובמומחים עלולה לגרום לחוסר יציבות בחברה

גישות פילוסופיות פוסט-מודרניות מהמאה ה-20 השפיעו על תופעת הפוסט אמת בכך שערערו על מושג האמת האובייקטיבית. אחד מהרעיונות של הפוסטמודרניזם הוא כי אין אמת אחת אובייקטיבית אלא קיימות אמיתות סובייקטיביות רבות ונקודות מבט שונות על כל תופעה. כל אחד מביא את הפרשנות שלו בנוגע לאמת, ופרשנותו מושפעת מערכיו דעותיו ואמונותיו. רעיון זה אף שאין בו דחייה של המציאות ושל העובדות, תרם להטלת ספק באובייקטיביות ובמוחלטות של האמת. השטחת והפשטת הרעיון הזה הובילה ללגיטימציה להענקת משקל יתר לפרשנות על פני עובדות מתוך הטענה "זאת האמת שלי" ולנורמה על פיה כל דעה לגיטימית. נעשה שימוש לרעה ברעיון זה כדי לעודד נטישה של האמת האובייקטיבית.

מאז ומתמיד הייתה תחרות בין סיפורים ותאוריות על ההסבר לעובדות והיו מאבקים בין כוחות פוליטיים על הגדרת האמת. עם זאת, בעידן הפוסט אמת המאבק הפוליטי הוא לא רק על ההגדרה של מה אמיתי ומה שקרי ועל כללי המשחק, אלא הוא גם המאבק על מי יכולים להיות השחקנים במגרש. בעידן האמת, השחקנים היו המלומדים שהוכשרו לכך – המלך־הפילוסוף, השופטים, המדענים ואנשי האקדמיה והעיתונאים המקצועיים. בעידן הפוסט־אמת, הכוח להכריע בין הסיפורים כבר אינו מצוי אצל מקורות הסמכות המקובלים, אלא בידי מי שמעמידים עצמם כנגדם ומציבים סיפורים חלופיים, שבעבר נחשבו שקריים או בלתי אפשריים והיום מתקבלים לכל הפחות כמשהו שנראה אמיתי או שאפשר לשקול אותו כאמת אפשרית.^[14]

ההתמודדות עם ההשפעות השליליות של עידן הפוסט אמת היא מורכבת ודורשת שילוב של פתרונות חינוכיים, רגולטוריים, תקשורתיים וארגוניים. הצלחתה מחייבת שיתוף פעולה בין-מגזרי וחתירה לחיזוק האמינות והשקיפות הציבורית.

חשוב לשים דגש על פיתוח כישורי חשיבה ביקורתית ובירור עובדות בקרב אזרחים, במערכת החינוך ובקרב מקבלי החלטות. יש להטמיע תוכניות לחינוך למדיה ולאוריינות דיגיטלית, שיסייעו לזהות מניפולציות ומידע מטעה. כן חשוב לעודד הבנה של תהליכי קבלת החלטות, הטיות קוגניטיביות ואפקטים פסיכולוגיים המשפיעים על אמונות. נמצא כי רמת החינוך במדינה, מידת היותה של התקשורת חופשית, ומידת האמון בין האזרחים, משפיעות על מידת הפגיעות למיס אינפורמציה במדינה. מחקרים מראים כי מדינות עם רמת אוריינות תקשורת גבוהה יותר, עמידות יותר בפני מידע כוזב. אוריינות תקשורת כוללת את היכולת להעריך מידע מדעי באופן ביקורתי, את היכולת לנווט ולהעריך מידע באופן יעיל וביקורתי במרחב המקוון ואת היכולת לבחון מידע באופן מושכל ולזהות הטיות. קיימות שתי גישות חינוכיות להתמודדות עם מידע כוזב: הראשונה היא מתן תגובה לאחר חשיפה למידע כוזב, שכדי שהיא תהיה אפקטיבית היא צריכה לכלול הפנייה למקורות עם קונצנזוס מדעי, הנגשת עובדות והצגתם בפשטות, הסבר מדוע המידע שגוי ומתן הסבר חלופי. והשנייה היא ו"חיסון" אנשים לפני החשיפה למידע כוזב, על ידי העלאת המודעות לטכניקות מניפולציה^[22]

יש להגדיר קוד אתי מחייב לעיתונאים ואמצעי תקשורת, שיפעל לשמירה על דיוק ואובייקטיביות. חשוב שתוטל אחריות על פלטפורמות דיגיטליות לפיקוח על תוכן מטעה ודיסאינפורמציה. בנוסף יש לעודד הקמת ועדות בדיקה עצמאיות לפיקוח על אמינות התקשורת. ניתן להשתמש בפתרונות טכנולוגים מבוססי בינה מלאכותית על מנת למנוע התפשטות מידע כוזב. עם זאת נמצע שסימון מידע ברשתות כשיקרי, לא תמיד מפחית את התפשטות האמונות הכוזבות.

יש לחוקק חוקים נגד פרסום של מידע שקרי ודיסאינפורמציה, בעיקר במרחב הדיגיטלי. כן יש להגביר את הסנקציות והאכיפה נגד יצרני ומפיצי תוכן מזיק ומטעה. הסנקציות יכולות להיות קנסות, הגבלות או אף הליכים משפטיים. יש לקבוע כללים ברורים לגבי דרישות מינימום של אמינות, מקצועיות ושקיפות מגופי מדיה, פוליטיקה וטכנולוגיה, ולהקפיד על אכיפתם. חשוב גם לעודד שיתוף פעולה בין-לאומי להתמודדות עם זליגת תוכן מזיק דרך גבולות.

כדי לחזק את אמון הציבור ב"מספרי האמת" יש להגביר את השקיפות של מוסדות ציבוריים וממשלתיים בהליכי קבלת החלטות. גורמים כמו מדיה, פוליטיקאים וחברות טכנולוגיה צריכים להיות שקופים באשר למקורות המידע שלהם, השיטות שבהן הם פועלים, וניגודי העניינים שלהם. זה יאפשר לציבור לבחון את מהימנותם. בנוסף חשוב לעודד פיתוח וחשיפה של מקורות מידע מהימנים ואובייקטיביים. אמון הציבור במוסדות יכול להבנות גם דרך שיתוף ציבורי והגברת האחריותיות. שיתוף האזרחים בדיונים ובהליכי קבלת החלטות יכול להגביר את האמון ולהפחית את הרגשת ניכור כלפי מקבלי ההחלטות. ניתן גם לפתח ערוצים חלופיים לבקרה ציבורית - להקים גופים בלתי תלויים שיוכלו לפקח, לחקור ולפרסם דוחות על מקורות מידע בעייתיים.

• שקר
• פייק ניוז
• פוליטיקה של פוסט-אמת
• בועת הפילטר