בשנת 1880 רכש ג'ורג' פולמן 4,000 אקר (כ-16,000 דונם) מדרום לשיקגו במטרה לייסד עיר שתיועד כולה לעובדי תאגיד פולמן. העיר הייתה צמודה למפעל הייצור המרכזי של קרונות השינה של פולמן. את העיר תכנן האדריכלסולון ספנסר בימן והיא כללה כנסיות, בתי ספר, מרכזי קניות, כיכרות ועוד. היו בה רחובות רחבים, המבנים הציבוריים נבנו בפאר, הותקנו בה תאורת רחוב, אספקת גז ואספקת מים מרכזית (למתקנים מרכזיים, לא לבתים פרטיים). באותה עת הייתה העיר, שתוכננה לכ-10,000 איש, אחת מהערים המתקדמות באמריקה.
פולמן שלט בעירו כשליט יחיד. הוא הוציא לאור עיתון מטעמו, ולא התיר הוצאת כל עיתון או פרסום אחר. אספות פומביות נאסרו. פולמן אסר על עובדיו להצטרף לאיגוד. מחירי הסחורות בחנויות בעיר נשלטו על ידי פולמן, וכן מחירי השכירות של הדירות. ב-1893, כאשר החל המצב הכלכלי להתדרדר, הוריד פולמן את שכר העובדים, אך לא עדכן בהתאם את מחירי השכירות והסחורות, שנותרו בעינם.
באותה עת בה הציג פולמן את עירו כדגם לעיר מודרנית ומתוקנת במסגרת התערוכה העולמית של שיקגו (1893), הגיעה התסיסה בעיר הפועלים לשיא[1]. באביב וקיץ 1894 התחוללה שביתה ארצית של פועלי הרכבת, שמרכזה היה בעיר. השביתה דוכאה ביד קשה על ידי כוחות שירות המרשלים של ארצות הברית, אנשי מיליציה מאילינוי וחיילים. בקרבות הרחוב שהתנהלו נהרגו 13 פועלי רכבת ו-57 נפצעו.
ב-1898 הכריז בית המשפט העליון של אילינוי שהבעלות הפרטית על העיר פולמן אינה חוקתית, ובעקבות זאת הפכה העיר לפרבר בשטח השיפוט של שיקגו.
כמה מן המבנים ההיסטוריים מן העיר פולמן נותרו על תילם (בהם "מלון פלורנס", בניין הארקדה, הכנסייה ועוד כ-900 מבנים מקוריים) והם מהווים אתר מורשת לאומי. בשנת 1972 הוכרזה העיר ההיסטורית (בין הרחובות 111 ו-115) כ"Pullman Historic District" במסגרת אתרי המורשת של שיקגו ומחוז קוק. מפעל ייצור הקרונות פעל עד 1982 ומאז משמש אף הוא כאתר היסטורי.