פובליוס סולפיקיוס גלבה מקסימוס

פובליוס סולפיקיוס גלבה מקסימוס
Publius Sulpicius Galba Maximus
לידה המאה ה־3 לפנה״ס
רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה המאה ה־2 לפנה״ס עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
דיקטטור
203 לפנה״ס
קונסול
211 לפנה״ס
200 לפנה״ס
סנאטור ברומא העתיקה
?
פרוקונסול
210 לפנה״ס – 206 לפנה״ס
(כ־4 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פובליוס סולפיקיוס גלבה מקסימוס (בלטינית: Publius Sulpicius Galba Maximus; המאה ה-3 לפנה"ס) היה מצביא רומאי אשר התבלט בתקופת המלחמות המוקדוניות.

ביוגרפיה

תחילת דרכו

הוא היה בנו של סרוויוס סולפיקיוס גלבה מקסימוס.[1] הוא נבחר לתפקיד הקונסול בשנת 211 לפנה"ס יחד עם גניאוס פולוויוס קנטומליוס מקסימוס.[1] הוא כינס את הסנאט הרומי, ונקבע שקנטומליוס יקבל את הפיקוד על הכוחות בפוליה, בעוד הקונסולים של השנה שעברה על הכוחות בקמפניה, ומרקוס קלאודיוס מרקלוס על הכוחות בסיציליה.[2]

המלחמה המוקדונית הראשונה

ערך מורחב – המלחמה המוקדונית הראשונה

לקראת סוף השנה החליף סולפיקיוס את מרקוס ואלריוס לאיווינוס כמפקד הכוחות הרומאיים שנלחמו ביוון כנגד פיליפוס החמישי, מלך מוקדון (המלחמה המוקדונית הראשונה).[3] סולפיקיוס נכשל בהצלת העיר אֵיכִינוּס (Echinus) שבתסליה, והעיר נכנעה לצבא המוקדוני.[4] עם זאת, הוא הצליח לכבוש את האי אייגינה, חייליו בזזו את האי ומכרו את תושביו לעבדים. האי עצמו נמכר מאוחר יותר במחיר סמלי לליגה האיטולית.[5] עם זאת, נוכחות הצי הרומי בים האגאי, הפריעה מאוד לפולייס וממלכות רבות באזור. האימפריום של סולפיקיוס הוארך גם למשך שנת 209 לפנה"ס, ובאותה שנה פנו אתונה, רודוס, כיוס ומצרים אל הרומאים והמוקדונים בבקשה להגיע להסדר ביניהם.[6]

פיליפוס החליט שהמלחמה ברומאים אינה משתלמת יותר, והיה מוכן להגיע להסכם שלום. עם זאת, לרומאים וכן לבעלי בריתם הפרגמונים היה אינטרס להמשיך את המלחמה כדי להגדיל את ההשפעה הרומית באיליריה. אך היה חשש שבעלי בריתה היבשתיים של רומא, הליגה האיטולית וספרטה, שמאסו גם הן במלחמה, יסכימו להגיע להסכם שלום עם פיליפוס, מה שהיה מנשל את רומא ממרבית השפעתה ביוון גופא. שני הצדדים הסכימו להגיע להסכם שביתת נשק בן שלושים יום,[7] במהלכם החל סולפיקיוס, כמו גם אטאלוס הראשון, מלך פרגמון, להרעיף הבטחות על האיטולים. אטאלוס הבטיח סיוע רב, וסולפיקיוס השיט את ציו אל מול העיר נאופקטוס באיסתמוס כדי להפגין נוכחות רומית רבת משמעות.[6] ואכן, התנאים שהציבו האיטולים היו נוקשים מאוד, ופיליפוס, שבוודאי ראה בהם את ידם המכוונת של הרומאים,[8] פירש אותם ככניעה גמורה וסירב.[6]

סולפיקיוס השיט את הצי שלו מנאופקטוס אל סיקיון.[9] פיליפוס החליט לחדש את מעשי האיבה, ותקף את אליס, בעלת בריתם של הרומאים. אליס ניצבה בנקודה אסטרטגית מאוד בפלופונסוס, וכיבושה היה מנתק את האיטולים ממסניה וספרטה.[6] לפיכך מיהר סולפיקיוס ושט בחשאי אל אליס עם 15 ספינות. הוא הזרים באישון ליל 4,000 חיילים רומאיים אל אליס, וכאשר נפתח הקרב, הבינו המוקדונים בבהלה שבין האיטולים והאילאים ישנם גם רומאים. ניטש קרב עז, במהלכו ניסו הרומאים להגיע אל פיליפוס עצמו והרגו הרבה מאנשי המשמר האישי שלו, בסופו של דבר הורה פיליפוס לסגת. למחרת הוא ניסה לפצות את עצמו על הכישלון, וכבש את המבצר האילאי פירגוס (Pyrgus) בו מצא מספר מצומצם של אנשים ובקר.[10]

סולפיקיוס ואטאלוס השיטו את צייהם אל אייגינה לקראת החורף. כיעדים של השנה הבאה הם קבעו את כיבוש האי אובויה. אלא שאז השתנו פני המערכה: פרוסיאס הראשון, מלך ביתיניה, כיבד את בריתו עם פיליפוס ותקף את פרגמון. בלית ברירה נאלץ אטאלוס לנטוש את יוון ולהגן על ארצו. קרתגו הבטיחה סיוע לפיליפוס, ובליגה האכאית אישרו העברת תקציבים נוספים למוקדון. משהבין סולפיקיוס שהפרגמונים לא יוכלו להעניק לו סיוע, לא מיהר לנקוט יוזמה, ופיליפוס מיהר להשתלט על חלק מהשטחים שאיבד.[11] בהדרגה החלו האיטולים לחוש שנטל המלחמה נופל בעיקר עליהם, ולכן חתמו על הסכם שלום נפרד עם המוקדונים.[12] המלחמה המשיכה להתנדנד ללא הכרעה עוד מספר שנים, ובשנת 205 לפנה"ס הוחלף סולפיקיוס בידי פובליוס סמפרוניוס טודיטאנוס.

המלחמה המוקדונית השנייה

ערך מורחב – המלחמה המוקדונית השנייה

גם לאחר החתימה על שלום פויניקי, המשיך פיליפוס לתקוף ערים יווניות שהיו בעלות ברית של רומא. בשנת 200 לפנה"ס, פנו קבוצת ערים בהנהגת אתונה אל רומא בבקשת עזרה. באותה שנה נבחר סולפיקיוס לקונסול פעם שנייה, יחד עם גאוס אורליוס קוטה. עוד לפני מינויו לקונסול, היה סולפיקיוס מהתומכים הנלהבים ביותר למלחמה חדשה כנגד מוקדון, ומוקדון נבחרה כפרובינקיה שלו.[13] בתמיכתו, יצאה משלחת רומאית אל יוון כדי לוודא שבמקרה ורומא תחליט להכריז מלחמה לא תתגבש נגד קואליצייה של פולייס יווניות.[14] חברי המשלחת הגיעו למסקנה שמערכת הביצורים של אתונה מסורבלת ואינה יעילה,[15] וכי בעלות בריתה של רומא ביוון יזדקקו לסיוע רומי פעיל כדי להתגונן בפני המוקדונים.[16]

סולפיקיוס מיהר להעלות הצעה בפני אספת הקנטוריות להכריז מלחמה על המוקדונים "על שום העוולות שעוללו לבני הברית של העם הרומי, ומעשי המלחמה שביצעו נגדם".[17] ההצעה נפסלה. העם הרומי היה עייף מהמלחמה הארוכה נגד קרתגו, והפלבס לא חפצו להתחיל במלחמה חדשה. טריבון הפלבס קווינטוס באיביוס אף תקף בגלוי את סולפיקיוס וטען שרומא אינה נותנת לבניה אף רגע אחד של מנוחה.[18] עם זאת, סולפיקיוס הצליח להוציא את העוקץ מהביקורת של באיביוס על ידי כך שהצהיר כי למלחמה החדשה לא יגויסו חיילים ותיקים אלא בהתנדבות, וכי הגיוס יחול בעיקר על טירונים. ההצעה הועלתה שוב ללא הכנות מקדימות, והפעם זכתה לאישור.[19]

פיליפוס דחה את האולטימטום שהגישו נציגי רומא, ובתוקף סנאטוס קונסולטום הוכרזה מלחמה. בראשית הסתיו הפליג סולפיקיוס עם 20,000 אנשים מברונדיסיום, ונחת צפונה לאפולוניה. סולפיקיוס תכנן להמתין עד שיפתח בפעולות איבה,[20] אולם בינתיים הגיעה אליו משלחת מאתונה שביקשה עזרה דחופה. סולפיקיוס שלח עשר ספינות ו-1,000 חיילים לעזרת האתונאים.[21] סולפיקיוס החל לגייס במהירות בעלי ברית, וכמוהו נהג פיליפוס. באביב של שנת 199 לפנה"ס פתח סולפיקיוס במסע מזרחה והגיע עד לינקסטיס הסמוכה למוקדון. פיליפוס החליט להימנע מקרב מכריע עם הרומאים, והניח שהמחסור באספקה יאלץ אותם לסגת חזרה ליוון בסופו של דבר. ואכן, לקראת סוף הקיץ החליט סולפיקיוס לסיים את הפשיטה, אולם רצה לסגת מדרך אחרת ולא מאותה דרך שבה הגיע. פיליפוס מיהר לחסום את המעברים, אולם לאחר קרב קצר, שבו הוכיח את עליונותו הטסטודו הרומאי, פרצו הרומאים החוצה.[22] עם סיום השנה חזר לרומא והוחלף בידי הקונסול החדש פובליוס ויליוס טפולוס.

בשנת 197 לפנה"ס הוא שימש כאחד מקציניו של טיטוס קווינטיוס פלמינינוס. בשנת 196 לפנה"ס הוא יצא בשליחות דיפלומטית אל יוון. בשנת 193 לפנה"ס הוא יצא בשליחות דיפלומטית אל אפסוס כדי לבדוק אפשרות של מלחמה באנטיוכוס השלישי. מכאן ואילך לא ידוע עליו דבר.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וחמישה, 41.
  2. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושישה, 1.
  3. ^ פוליביוס, ספר שמיני, 1.
  4. ^ פוליביוס, ספר תשיעי, 41.
  5. ^ גולן, עמ' 398.
  6. ^ 1 2 3 4 גולן, עמ' 399.
  7. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 30.
  8. ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon (1940). p. 90-91
  9. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 31.
  10. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 32.
  11. ^ גולן, עמ' 400.
  12. ^ גולן, עמ' 404.
  13. ^ גולן, עמ' 444-445.
  14. ^ גולן, עמ' 445.
  15. ^ פוליביוס, ספר שישה עשר, 27.
  16. ^ גולן, עמ' 448.
  17. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ואחד, 6.
  18. ^ גולן, עמ' 449.
  19. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ואחד, 8.
  20. ^ גולן, עמ' 452.
  21. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ואחד, 14.
  22. ^ גולן, עמ' 456.