פובליוס ליקיניוס קראסוס דיבס (בלטינית: Publius Licinius Crassus Dives‏; 240 לפנה"ס - 183 לפנה"ס) היה מגיסטראט רומאי, וכיהן כקונסול בשנת 205 לפני הספירה.

הוא היה נצר למשפחת הליקיניי, והשם "דיבס" בא לו בשל עושרו הרב. פרידריך מינצר מעריך שהוא נולד באזור שנת 240 לפנה"ס, משום שידוע שהוא מת בשנת 183 לפנה"ס, ופלוטרכוס מצטט את אחד מצאצאיו שאמר שאף בן למשפחת קראסוס לא האריך ימים יותר משישים שנה.^[1]

הוא שימש כפונטיפקס מקסימוס בשנת 212 לפנה"ס לאחר שניצח את טיטוס מאנליוס טורקוואטוס. ומאוחר יותר נבחר לאיידיל בשנת 211 לפנה"ס בקירוב. בשנת 210 לפנה"ס נבחר לתפקיד הקנסור, אולם נאלץ להתפטר משום שעמיתו מת. מאוחר יותר באותה שנה מונה כמגיסטר אקוויטום (מפקד הפרשים), בידי הדיקטטור קווינטוס פולביוס פלאקוס.^[2] בשנת 208 לפנה"ס שימש כפראיטור. בשנת 206 לפנה"ס הוא התפרסם כאשר ציווה להלקות בתולה וסטלית אשר התרשלה והניחה לאש התמיד לכבות.^[3]

בשנת 205 לפנה"ס נבחר לתפקיד הקונסול יחד עם פובליוס קורנליוס סקיפיו הצעיר. סקיפיו תכנן לפלוש לצפון אפריקה, וכך להכריח את חניבעל לסגת מאיטליה. לפיכך בילה סקיפיו את רוב השנה בסיציליה במטרה להתכונן לפלישה, קראסוס, בשל תפקידו כפונטיפקס מקסימוס, לא יכול היה לעזוב את איטליה ולכן לא יכול להצטרף אל עמיתו. הוא פלש לברוטיום שהייתה המעוז האחרון שנותר לחניבעל, אולם אז פרצה מגפה קשה במחנהו של חניבעל, והמגפה פגעה קשות גם ברומאים. קראסוס נאלץ לעצור למנוחה ואפילו לא יכול היה לבוא לרומא ולהיות נוכח בקונסולאט של השנה הבאה.^[4]

בהוראתו, מונה דיקטטור שארגן את הבחירות במקומו. כקונסולים של שנת 204 לפנה"ס נבחרו מרקוס קורנליוס קאתאגוס ופובליוס סמפרוניוס טודיטאנוס. סמפרוניוס קיבל את הפיקוד על חלק מהלגיונות בברוטיום, בעוד קראסוס פיקד על השאר כפרוקונסול. בקיץ של אותה שנה ניצח חניבעל את סמפרוניוס בקרב קטן ליד עיר הנמל קרוטון. סמפרוניוס נמלט למחנהו, וחניבעל לא העז לתקוף אותו. סמפרוניוס, נחוש להשיב את כבודו העצמי הרמוס, התאחד עם צבאו של קראסוס, ובכוחות מתוגברים צעד אל שערי קרוטון. חניבעל יצא נגדו, אולם לא היה יכול לצבא המאוחד ונסוג אל קרוטון כשהוא מותיר מאחוריו 4,000 הרוגים. סמפרוניוס לא ניצל את ניצחונו כדי להטיל מצור על קרוטון, והסתפק בכיבוש כמה עיירות בסביבה.

הוא נזכר שוב (אם כי לא בשמו אלא רק בתואר פונטיפקס מקסימוס), כמי שארגן את הקורבנות לכבוש הניצחון הרומי במלחמה המוקדונית השנייה,^[5] וכמי שרשם את נדרו של סקיפיו אסייתיקוס לארגן חגיגות דתיות אם ינצח במלחמת אנטיוכוס.^[6] על פי טיטוס ליוויוס, הוא מת בשנת 183 לפנה"ס, ונקבר בהלוויה מפוארת.^[7]

נכד נכדו היה מרקוס ליקיניוס קראסוס, אשר היה הצלע השלישית בטריומווירט הראשון, לצד פומפיוס ויוליוס קיסר.