פגוציטוזה היא צורה של אנדוציטוזה, שבה החלקיק החודר לתא הוא גדול במיוחד. כך נקרא התהליך שבו אמבות ויצוריםחד-תאיים אחרים בולעים חלקיקי מזון שאינם מסוגלים לעבור דרך ממברנת התא הבררנית, וכן התהליך שבו הפגוציטים, המשתייכים למערכת החיסון, בולעים פתוגנים וגורמים מזהמים.
במערכת החיסון של האדם ישנם שלושה סוגים של תאי דם לבנים המשמשים כפגוציטים:
למרות שגם תאים דנדריטיים בולעים פתוגנים, הם אינם נחשבים בדרך-כלל לפגוציטים.
בליעת פתוגנים על ידי פגוציטים, וכן בליעת מזון על ידי אמבות, מתרחשת באופן הבא:
הפגוציט שולח שלוחות ציטופלסמיות אל עבר הפתוגן (אותו הוא מזהה באמצעות מולקולותסוכר הנמצאות על-גבי ממברנת תא הפתוגן).
השלוחות נדבקות אל הפתוגן ומושכות אותו לעבר תא הפגוציט.
ציטופלזמת הפגוציט סוגרת אט-אט על הפתוגן ועוטפת אותו מכל הכיוונים. נוצרת בועית, המכילה את הפתוגן בתוכה והנקראה פגוזום.
ליזוזום הנמצא בציטופלסמת הפגוציט מתלכד עם הפגוזום ליצירת פגוליזוזום.
הליזוזום משחרר את תוכנו: אנזימים מעכלים הגורמים להרס ופירוק הפתוגן.
שרידי הפתוגן נפלטים מהפגוציט באמצעות אקסוציטוזה (התלכדות הדרגתית של הבועית המכילה את השרידים עם ממברנת התא, עד להשתלבות מלאה של הבועית בממברנה ופליטת תוכנה אל מחוץ לתא).
הפגוציטים ה"נמרצים" ביותר בגוף הם המאקרופאג'ים; הללו מכילים מספר רב מאוד של ליזוזומים, ו"תיאבונם" רב במיוחד.
הליזוזום לא משתמש באנזימים בלבד לשם עיכול הפתוגן, אלא משחרר גם נגזרות רעילות של חמצן. לפרטים נוספים על חומרים אלו, ראו: אנארובי.
