את הפארק יזם גנן הנוף פטר יוזף לנה ובשנת 1840 החליטה מועצת העיר ברלין להקים אותו לרגל מאה שנה לעליית פרידריך הגדוללכס המלכות הפרוסי. החלקים העתיקים ביותר של הפארק הוצבו בשנים 1846–1848 על סמך תוכניות של יוהאן היינריך גוסטב מאייר, אדריכל נוף, מנהל הפארק העירוני, שהשתלם בגן הבוטני של שנברג. הפארק נבנה על שטח של כרם לשעבר, ונפתח רשמית בשנת 1848 בשטח של 46 דונם.[2]
הגודל, הצורה והפריסה של הפארק השתנו עם השנים. בשנת 1848 הוקם בית קברות המנציח את המתים במהפכת מארס (Friedhof der Marchgefallenen), באביב העמים בגרמניה. שינוי מוקדם נוסף נבע מבניית בית החולים העירוני הראשון של ברלין, Krankenhaus im Friedrichshain, מ-1868 עד 1874 בדרום מזרח הפארק. בית החולים תוכנן על ידי מרטין גרופיוס והיינו שמידן, וניהל אותו רודולף וירכו.
המרכנברונן בפארק פרידריכסהיין.
את ההרס שנגרם במלחמת העולם השנייה שרדה מזרקת האגדות (Merchenbrunnen), שעיצב בשנת 1913 מנהל בניין העיר ברלין, לודוויג הופמן, ובה 106 פסלי אבן המייצגים דמויות מהאגדות הגרמניות המסורתיות. המזרקה נוצרה עבור ילדי ברלין, כדי להקל על מחלותיהם ולספק מקום מרגוע בתקופה שבה רככתוטיפוס היו אנדמיים. בנייתה ארכה 12 שנים. למלחמת העולם השנייה הייתה השפעה רבה על הפארק. הצבא הנאצי עשה שימוש בפארק, בנה ב-1941 מגדלי נ"מ, כמו גם בונקרים, וכתוצאה מכך נהרס חלק גדול מהפארק בהפצצותבעלות הברית במהלך המלחמה.[1][3]
שיקום לאחר 1945
מילוי הבונקרים ההרוסים (אוגוסט 1949)
בתום המלחמה חולקה ברלין לארבעה חלקים על ידי מעצמות הברית, ופארק פרידריכסהיין שכן בחלק הסובייטי. שיקום הפארק נערך לפיכך על ידי גרמניה המזרחית. ריינהולד לינגר, מנהל ארכיטקטורת נוף ופארק בגרמניה המזרחית, תכנן ליצור שני הרים מלאכותיים קטנים בפארק מההריסות מהעיר המופצצת. פרויקטים דומים נעשו בגרמניה שלאחר המלחמה, ופסגות כאלה נקראות בגרמנית שוטברגה, או טרומרברגה. בשנת 1946 נהרסו הבונקרים, התמלאו וכוסו בלמעלה משני מיליון מטרים מעוקבים של הריסותמבנים. הגבעה הגדולה מבין שתיים נקראה "מון קלמוט" (Mont Klamott) ו"גרוסר בונקרברג" (Großer Bunkerberg), "הר הבונקר הגבוה", וגובהה 78 מטרים. הגבעה הקטנה יותר, "קליינר בונקרברג" (Kleiner Bunkerberg), "הר הבונקר הקטן", גובהה 48 מטרים. עם חלוף הזמן וצמיחת הצמחייה, הגבעות נראות טבעיות לחלוטין.[3]
פעמון השלום, שניתן למזרח ברלין במתנה מיפן.
הפארק המשיך בהתפתחותו במהלך המלחמה הקרה. אמפיתיאטרון באוויר הפתוח נבנה בקצה הדרומי של הפארק בשנת 1950, ולאחר השיפוץ האחרון נשאר פתוח. לקראת הפסטיבל העולמי השלישי לנוער נבנו שתי בריכות בין 1949–1951. המתחם כלל בריכה בעומק של 5 מטר לצלילה ובריכת שחייה עם 8 מסלולים באורך 50 מטר, לצד יציעים ל-8000 צופים (אצטדיון קארל-פרידריך-פריזן). בסביבות שנת 1963 קיבלה בריכת השחייה גג נייד מתקפל שאפשר שימוש בחורף, למרות שהגג נבנה נמוך מדי. אירועי שחיה בית ספריים ואימוני תחרויות התקיימו באצטדיון, והוא שימש גם לאירועים המוניים אחרים כמו הופעתם של האוף והנקלר במהלך הפסטיבל העולמי העשירי לנוער וסטודנטים ב-1973. בשל תנאי אגני הבריכה והידרדרות היציע, נהרס המתקן ב-1999. נותרו רק ארבעת עמודי הפנסים של השער המערבי, שנעשו בבית המלאכה של קרל סוראדני ב-1951. בימי מזרח גרמניה היה קיים בפארק מחנה נוער, האינדיאנרדורף (כפר אינדיאני).
הפארק שופע מונומנטים. בשנת 1989 נבנה בין השוטברגה ביתן יפני שכלל פעמון שלום שהוקדש לאחדות נגד מלחמה גרעינית כמתנה מיפןלמזרח ברלין. בפארק יש אנדרטאות לפרידריך הגדול, בהן העתק של פסל ברונזה של פרידריך השני, שנוצר בשנת 1848, נגנב כנראה לאחר מלחמת העולם השנייה והוחזר למיקומו המקורי בשנת 2000. אנדרטאות נוספות הן למהפכת מרס של 1848, מהפכת המלחים האדומים-קומוניסטים ב-1918, האנדרטה לחיילים הפולנים והאנטי-פשיסטים הגרמנים שהוקמה ב-1972, בעיצובם של הפסלים הפולנים זופיה וולסקה וטדיאוש לודז'יאן, והאנדרטה לזכר המתנדבים לטובת הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד.
אנדרטה זו (Gedenkstätte der 3000 Interbrigadisten) נמצאת בפרידנשטראסה (Friedenstrasse). היא נבנהת בשנת 1968 ומנציחה 3000 לוחמים ששירתו בבריגדות הבינלאומיות במלחמת האזרחים בספרד. את דמות הברונזה בגובה שישה מטרים עיצב פריץ קרמר. את התבליטים יצר זיגפריד קרפ.
אנדרטה למלחמת האזרחים בספרד, שהוקמה ב-1968
הפארק היום
הפארק הוא מקום פנאי פופולרי בברלין, והוא פתוח 24 שעות ביממה. בנוסף למתקנים שהוזכרו קודם, בפארק יש מגרשי משחקים, הרבה שטחים פתוחים לשיזוף (מדשאות, Liegewiese), בריכה, מגרשי טניס, בריכת שכשוך ומסעדה. יש בו שבילי ריצה בכמה רמות קושי, ובחורף נפתח מסלול מזחלות.[1][4] הפארק נגיש באוטובוס מספר 200 מאונטר דן לינדן, אלכסנדרפלאץ וכו'.
