כמה מעבודותיו של דה רושה היו שנויות במחלוקת, והתנהל עליהן ויכוח ער בין מבקרי האדריכלות. דוגמה לכך היא המוזיאון הברזילאי לפיסול או האכסדרה בכיכר הפטריארכים, שניהם בסאו פאולו, העיר שבה פעל רושה במרבית חייו.
מנדס דה רושה נולד בוויטוריה שבאספיריטו סנטו. הוא סיים את לימודי האדריכלות והתכנון-העירוני בשנת 1954 בפקולטה לאדריכלות ולאורבניזם של האוניברסיטה הפרסביטריאנית מק-קנזי שבסאו פאולו, והיה בוגר אחד המחזורים הראשונים בתחום באותו מוסד. בתקופה זו דבקה הפקולטה במודל המדגיש היבטים היסטוריים באדריכלות, אך מנדס דה רושה חבר עם קבוצת תלמידים שהתעניינו באדריכלות המודרנית, ביניהם ז'ורז'ה וילהלם וקרלוס מילאן.
האדריכלות לפי וילה-נובה ארטיגאס השפיעה על מנדס כבר במיזמו הגדול הראשון, אולם ההתעמלות במועדון האתלטי של סאו פאולו. כבר בעבודות על מיזם זה השתמש מנדס דה רושה בבטון מזוין חשוף, במרחבים פתוחים גדולים ואלמנטים אחרים שעתידים היו לאפיין את אסכולת סאו פאולו.
הוא החל ללמד בפקולטה לאדריכלות ולאורבניזם באוניברסיטת סאו פאולו (USP) ב-1961, תקופה שבה ניהלו תלמידים ופרופסורים שיח חברתי ער. באותם ימים התנהלו דיונים בנושאים דוגמת תפקידו החברתי של האדריכל, נושאים שלא מצאו חן בעיני קברניטי ההפיכה הצבאית שהתרחשה בברזיל ב-1964. עקב כך נשללו ב-1969 זכויותיו הפוליטיות, ונאסר עליו ללמד. מנדס חזר לפקולטה רק ב-1980, יחד עם מורים מוחרמים נוספים, ביניהם גם וילנובה ארטיגאס.
מאותה עת זכה בסדרת פרסים בינלאומיים שהוקירו את מפעל חייו ואת מיזמיו במספר מקומות בעולם, וביניהם פרס מיס ון דר רוהה (2001) בקטגוריית אמריקה הלטינית בזכות פרויקט שיפוץ גלריית האמנות של מדינת סאו פאולו ופרס פריצקר (2006).
עבודתו האדריכלית
חזית המוזיאון לאמנות בת-זמננו, הממוקם בקמפוס אוניברסיטת סאו פאולופרט מתוך המוזיאון הברזילאי לפיסול, בתכנונו של דה רושה
נהוג להצביע על האדריכלות של מנדס דה רושה כדוגמה ייצוגית לחשיבה האסתטית המאפיינת את "אסכולת סאו פאולו של האדריכלות הברזילאית". גישה תכנונית זו מושפעת מתורתו של ז'ואאו בטיסטה וילה-נובה ארטיגאס, וזכתה לתפוצה משמעותית בקרב סגל הפקולטה לאדריכלות ולאורבניזם באוניברסיטת סאו פאולו, שבה עתיד היה מנדס דה רושה להתמנות כפרופסור. על אף הביקורת הנוקבת בעשורים האחרונים על "אסכולת סאו פאולו" בגלל מחירה החברתי והכלכלי הגבוה, דאגתה העיקרית של זו הייתה קידומה של אדריכלות "גולמית, נקייה ובהירה, המכוונת לאחריות חברתית" (במידה מסוימת, תחת השפעתם של האידיאלים האסתטיים של הברוטליזם האירופי). אסכולה זו הציעה פתרונות פורמליים המאפשרים ל"צרכני האדריכלות" הפנמה מיידית של אידיאלים של חסכנות וסינתזה מרחביים, הנחשפים באלמנטים הצורניים שלה, במסגרת דרך-מחשבה שנהוג לכנות "האמת הסטרוקטוראלית" של האדריכלות. אסכולה זו מאפיינת גם תנועה המחפשת אחר פתרונות פורמליים לקידום "פרויקט של עיר" או "פרויקט אוטופי" בתוך מציאותו הסביבתית הפנימית של המבנה.
בעבודתו של מנדס דה רושה היו מופעים רבים של אלמנטים אלה, מאוגדים תוך נקיטת עמדה ברורה בפן המרחבי; כראיה מספיק להבחין בבחירות הנעשות במסגרת המיזם האדריכלי. בעבודתו השתקפו השפעותיהם של "האבות הרוחניים של האדריכלות המודרנית", למשל:
תשומת לב לאדריכלות שעל אף היותה "סינתטית" ו"נקייה" ניתן ללמוד עליה דווקא מהפרטים המבניים הנחקרים בקפידה (מיס ואן דר רוהה).
הבטון החשוף המשתלב עם מרחבים ריקים רחבי ידיים, שבהם יחסי יחיד-מרחב הם מחד אינטימיים ומאידך מונומנטליים (וילנובה ארטיגאס).
ניסיון ליצור מרחבים המעודדים שיתופיות בחיים האנושיים, כחלק מהשקפה רחבה על כיצד עיר וחברה צריכים להיראות (רינו לוי, וילנובה ארטיגאס, אלבר אלטו וכו').
תפיסת העולם האדריכלית שקידם מנדס דה רושה מייצגת ניסיון להציג "פרויקט לאנושות", ודפוס פעולה זה מודגש במידה בכל שלבי המיזם (כלומר, לא רק בשלב התכנון), ומוצא את ביטויו באופן כללי גם בכל העבודות של אסכולת סאו פאולו. אם מקבלים את תפיסת העולם הזו כפשוטה, עבודותיו התאפיינו בגישה נוקשה ובטוחה בנוגע לטריטוריה: האדריכל מאמין שה"מרות" או השליטה על אתר מסוים, הבאה לידי ביטוי באמצעות שינוי טופוגרפי או הגדרה או עיצוב מחדש גורף של מתחם, או אפילו שינוי קל בשטף המחזורי של מים ושפכים באותו אתר, מהווה אלמנט חיוני בביטוי שליטתו של האדם בטבע והשתלבותו בו. ובמילותיו שלו - "הגאוגרפיה היא האדריכלות הראשונית והבראשיתית".
יש אומרים כי עבודותיו היו מאופיינות ב"מחשבה על מישורים ועל אכסדרות". למעשה, ברבים ממיזמיו התקבלה התצורה המרחבית השלמה באמצעות משחק בין האלמנטים השונים, והשימוש באלמנטים מבניים מסורתיים (קורות, עמודים וכמו כן קירות פשוטים ומשטחי בטון שונים) מעודד גישה זו. מיזמים לדוגמה, בהם מודגם מאפיין זה, הם המוזיאון הברזילאי לפיסול והחנות "פורמה" ומספר בתי מגורים. על אף השפעותיהם הברורות של מיס ון דר רוהה ושל ארטיגאס, יש המחשיבים את פאולו מנדס דה רושה כאביה הרוחני של שפה אדריכלית זו.
