"עירום בנחת" היה אחד מסדרת ציורי עירום שצייר מודיליאני בין השנים 1916 ו-1919, ועם אותה מודל. סדרת עירום זו, שהן בין יצירותיו הידועות ביותר, הוזמנה על ידי סוכנו וחברו, סוחר האמנות (אנ') הפולנילאופולד זבורובסקי (אנ'), שנתן לאמן להשתמש בדירתו כסטודיו, סיפק לו מודלים וחומרי ציור, ושילם לו בין 15 ל-20 פרנק עבור כל יום עבודה.
הציור הוצג בגלריה של סוחר האמנות ברטה וייל (אנ') בתערוכת היחיד היחידה שזכה לה מודיליאני בחייו בפריז, שנאלצה להיסגר עקב עבירה על הגינות ציבורית.[2] סביר להניח שהמודל של העירום השוכב, עם זרועות פתוחות, זהה לזה של ציור אחר של מודיליאני מ-1917, "האישה עם עניבה שחורה".
ציור זה - שנקרא גם "עירום שוכב בזרועות פתוחות" או "עירום אדום" - הוא ללא ספק אחד המפורסמים של הצייר מודיליאני, ואכן עבור רבים הוא אפילו הסמל שלו; אם נשאל את עצמנו מה הסיבה להצלחה כזו (לפחות בעידן שלנו) קשה לנו לענות, לפחות במבט ראשון.
הדמות הלא ידועה משתרעת על פני כל הציור עם ידיים ורגליים חתוכות לאורך קצה הציור. מיוצגת עם עיניים ושיער שחורים, היא שוכבת עצבנית על כריות כשזרועותיה פרושות ושער בתי השחי והערווה גלויים (פרט שהיה לא מוסרי לתקופה). הצבעים מעטים: הגוונים הקיימים הם אדום ואוקר, כחולים, שחורים ומעט לבן. האווירה בקושי עובדת, כמעט סקיצה, כדי להדגיש טוב יותר את גופה הבהיר והרך.
גוף המודלית שולט בחלל, למעשה הוא ממלא אותו ויש לחתוך אותו בברכיים, בפרק היד ובמרפק כאילו הבד לא יכול להכיל אותו. הסיבה לחיתוך המסוים הזה נראית ברורה: אין מקום בקומפוזיציה וחלק הגוף והרהיטים ברקע שדורשים את חלקם בחלל פשוט נחתכים כדי לא להפריע לסגנון הנכון של הציור. הספה אדומה, הכרית כחולה, שום דבר לא נוקשה. עבור מודיליאני, העירום הוא צורה מסוימת של דיוקן שהצייר משחזר על קנבס באותו חופש שהיה עושה עם הפנים. בדרך זו, למרות שקווי המתאר הם בזווית, הם משתרעים באופן ליניארי כדי לשפר את המציאות.
הקו הזה (הבסיס לאמנותו של מודיליאני) בעירום המסוים הזה הוא שמסמן את הגבולות בין כאוס ליצירה. הקו קובע את קווי המתאר בין האורות והצללים, מסמן חללים ובונה נפחים. הקו והעוביים השונים שלו הם שתוחמים את החזית והרקע. זה השימוש בקו שבו מודיליאני משיג כיבוש, שביתת נשק יקרה בין קלאסיציזם למודרניות, בין אהבה קדושה לחול, בין הבשר לאידיאל. קו שעבד עליו מאז נעוריו וזה סימן ההיכר האופייני של האמן.
כמו ציורי עירום אחרים של האמן, אפשר לקבוע הקבלות מסוימות עם הקלאסיקה. במקרה זה ההשוואה כמעט ברורה: "המאחה העירומה", שצוירה על ידי פרנסיסקו דה גויה יותר ממאה שנה קודם לכן, והייתה, ללא ספק, התייחסות לציור הזה וכנראה לפחות לציור אחר, "שוכב עירום עם זרוע על מצחו". בהשוואה לציורי עירום אחרים של מודיליאני, ב"עירום בנחת" הוא מצליח להעניק נגיעה אקספרסיבית משונה בעוצמת המראה ובשימוש המיומן במעט הצבעים, והופך את הציור לסמל. סמל אוניברסלי, יחד עם ה"מאחה" של גויה, של חושניות נשית (מודרנית במקרה זה) הוצג בצורה פרובוקטיבית אך מכילה ומלנכולית, כמעט מופשטת.
פרשנות
מבקר האמנות של הגרדיאן, ג'ונתן ג'ונס (אנ'), מציין שמודיליאני ממשיך במסורת של "ונוס מאורבינו" של טיציאן. המסורת ההיא של האדרת גוף האדם מחדיר את המיניות של העירום של מודיליאני, שהומצאה מחדש עשור לפני כן על ידי ציוריהם של פבלו פיקאסו ואנרי מאטיס. ג'ונס מעיר כי מודיליאני היה אמן דתי ודתו הייתה תשוקה.[7][8]
ביבליוגרפיה
Giulio Carlo Argan, Modern art, 1770–1970, Florence, 1970.
Lara Vinca Masini, The art of the twentieth century, Florence, Giunti, 1989.
AAVV, Modigliani, Giunti, 1997.
AAVV, Universal Encyclopedia of Art, Milan, Leonardo Arte, 1997.
Doris Krystof, Modigliani - Poetry of vision, Editorial L'Espresso, 2001.
Leone Piccioni (ed.), Modigliani, Rizzoli, 2004.
Klein, Mason, et al. Modigliani: Beyond the Myth. New York, 2004. The Jewish Museum.
