עיר של יחיד
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	מסכת ערובין, דף נ"ט, עמוד א'
משנה תורה	ספר זמנים, הלכות עירובין, פרק ה', הלכה י"ט
שולחן ערוך	אורח חיים, סימן שצ"ב, סעיפים א'-ג'

עיר של יחיד הוא כלל בהלכות עירוב חצרות המבדיל בין עיר של יחיד שאותה ניתן לערב באופן מוחלט, לבין עיר של רבים שיש להותיר בה חלק שאינו מעורב. בנוסף, לפי שיטות מסוימות, מחלק הכלל בין רשות הרבים הנחשבת לכזו רק אם יש בה שישים ריבוא, לבין רשות היחיד.

במשנה כתוב כך:

עיר של יחיד ונעשית של רבים, מערבין את כולה. ושל רבים ונעשית של יחיד, אין מערבין את כולה, אלא אם כן עשה חוצה לה כעיר חדשה שביהודה, שיש בה חמשים דיורין - דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: שלוש חצרות של שני בתים

— משנה, מסכת עירובין, פרק ה', משנה ו'

הראשונים נחלקו בהגדרת "עיר של יחיד" ו"עיר של רבים". שורשה של מחלוקת זו, היא בהגדרת דין רשות הרבים: לפי רש"י רשות הרבים היא רק עיר שמצויים או שמתגוררים בה שישים ריבוא (שש מאות אלף) אנשים, בדומה לרשות הרבים המקורית שמשם נלמד האיסור - דגלי מדבר. כשם שישראל במדבר היו שישים ריבוא וכך היה המדבר רשות הרבים כך כל עיר שאין בה שישים ריבוא אינה נחשבת לרשות הרבים, אך רבים מהראשונים (ראו להלן) חלוקים על הכלל. בהתאם לכך הם גם מפרשים את המשנה.

ההשלכות במחלוקת היא בפירוש משנה זו: לפי רש"י וקבוצת הראשונים שסבורה כמותו, עיר של יחיד היא עיר כזו שאין בו שישים ריבוא. הרמב"ם^[1] ושאר הראשונים שסבורים כמותו חלוקים על פירושו של רש"י, מפני שהוא סובר שכמות האנשים אינה משפיעה על קיום או שלילת דין רשות הרבים,^[2] ולכן הם מפרשים שעיר של יחיד היא עיר שהיא "קניין יחיד", כלומר שהיא בבעלות משפטית-ממונית של אדם אחד.

בדומה כותב הרשב"א, שמדובר בעיר שבנאה היחיד לעצמו והשכירה או מכרה אך שייר בה חלק לעצמו.^[3] בשיטת קבוצת ראשונים אלו חלוקים הדעות יש שסבורים (ביניהם הרשב"א) שגם אם היחיד השכיר את כל העיר לרבים כליל, נחשבת העיר לעיר של רבים ויש צורך שישייר לעצמו חלק בעיר כדי שתהא העיר קרויה עיר של יחיד, אך אחרים^[4] סבורים שאם הרבים משלמים ל"יחיד" מס שכירות כך שמשפטית היא עדיין שייכת לו נחשבת עדיין העיר ל"עיר של יחיד".^[5]

בשיטת רש"י עצמה קיימת אי בהירות: יש הסוברים שהוא סובר שעיר של רבים היא כזו שמתגוררים בה שישים ריבוא, אך לפעמים הוא כותב "עיר שמצוין בה שישים ריבוא",^[6] וכן כתב הריטב"א בשיטתו^[7]: ”רש"י ז"ל אינו מצריך שיישבו בעיר ששים ריבוא, אלא שיכנסו בה שישים, כאלו הכרכים והעיירות שהם פתוחים למקומות הרבה ורגילים בה סוחרין וכיוצא בהם”. כדוגמה הוא מביא את העיר ירושלים, שלא התגוררו בה שישים ריבוא, אך היא נחשבה לרשות הרבים מכיוון שנכנסו בה שישים ריבוא באופן קבוע, כמו למשל בשעת שלוש הרגלים שבהם באו כל ישראל להקריב קרבנות בבית המקדש. כמו כן, נחלקו הפוסקים בשיטתו, האם יש צורך שיכנסו שישים ריבוא כל יום או די בכך שיהיו מצוין בה שישים ריבוא גם אם לא בכל יום. השולחן ערוך הביא את שיטה זו במילים אלו: ”ויש אומרים שכל שאין בה שישים ריבוא עוברים בו בכל יום אינו רשות הרבים”. המשנה ברורה^[9] לעומתו, כותב כי: "חיפשתי בכל הראשונים העומדים בשיטה זו ולא נזכר בדבריהן תנאי זה (=בכל יום) רק שיהיו מצוין בה שישים ריבוא". ב"שער הציון" כותב המשנה ברורה שהמקור היחיד לדין זה הוא ברש"י שכתב^[10] "עיר של יחיד - שלא היו נכנסים בה תמיד שישים ריבוא", אך גם שם לא ברור שזו היא כוונתו.

רבים מהראשונים סבורים כרש"י, בהם ההלכות גדולות,^[11] הסמ"ג, הסמ"ק, הספר התרומה, רבנו מאיר, הרוקח, תוספות, הרא"ש^[12], האור זרוע, הטור ורבינו ירוחם.

לעומת זאת, הרמב"ם, רבינו תם, הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, המגיד משנה, הר"ן, המרדכי, הרשב"ם, רבינו אליעזר ממיץ ב"ספר יראים", הריב"ש והמאירי^[13] סבורים כשיטת הרמב"ם שאין צורך בשישים ריבוא לדין רשות הרבים, וכן היא דעת רוב הגאונים^[14] והמשנה ברורה כותב שכן הסברא.^[15]

כלל זה, כפי שהוא מתפרש לפי שיטת רש"י (עיר שיש בה שישים ריבוא איש) מעורר שאלה: כיצד ייתכן שעיר מסוימת תהיה עיר של רבים, הרי כל עיר בעולם התיישבה באופן הדרגתי, וכמעט ולא קיים מקום יישוב שבאו יחד שישים ריבוא איש להתיישב בה בפעם אחת. ואם כן כל עיר בעולם היא "עיר של יחיד ונעשית של רבים".

יש שכתבו שעיר של יחיד היא עיר שהייתה כזו בשעת העירוב הראשון^[16] ויש מהראשונים שסבורים שאמנם אין צורך שיהיו בעיר שישים ריבוא בפעם אחת, אלא די בכך שיכנסו לעיר שישים ריבוא. דבר כזה ייתכן, שמיד בהקמת העיר מוקם בה מקום מסחר גדול הגורם לשישים ריבוא איש להיכנס בה לעיתים מזומנות.

בטעם תקנת "עיר של יחיד" יש שכתבו שמכיוון שכבר הוחזקה בהיתר וחל עליה שם היתר אין ראוי לשנות את דיניה גם כאשר נהפכה לעיר של רבים.^[17] יש שכתבו שהסיבה היא מפני שאין לטעות בה ולדמות אותה לרשות הרבים אמיתית שיש בה ט"ז אמה (ושישים ריבוא) מכיוון שכבר נקרא עליה שם עיר של יחיד^[18] ויש ששילבו בין שני הטעמים^[19] וקבעו שמדובר בצירוף.^[20]

בדין של עיר של יחיד, קבעו חז"ל שני כללים:

1. מותר לערב את כולה, בניגוד לעיר של רבים שאסור לערב את כולה, שלא תשתכח תורת רשות הרבים.^[21]
2. בעיר של רבים, חובה לערב את כל העיר או כל מבוי בפני עצמה, כי אם מערבים רק חלק ממבואות העיר, תאסר כל העיר בטלטול.

כאמור, בעיר של רבים יש צורך להשאיר חלק מהעיר שאינו מעורב, כדי שלא תשתכח תורת עירוב. נחלקו התנאים בגדר השיור. לפי דעת רבי יהודה יש לשייר חמישים בתים שאינם מעורבין, אך רבי שמעון סובר שדי בשלוש חצרות שבהם שני בתים.

האמוראים הסתפקו האם השיור צריך להיות שיור כזה, שיהיה מדובר בשטח שניתן היה לערב אותו, או שמא גם שטח כזה שלא ניתן לערב אותו על פי ההלכה ושיירו אותו נחשב כשיור. כך למשל מסופר שבני העיר קקונאי באו לפני רב יוסף בבקשה שישלח אחד מתלמידיו לערב את העיר. רב יוסף שלח לשם את גדול תלמידיו אביי. כאשר אביי בא לעיר הוא מצא שבסופה קיימים בתים שפתחם לכיוון הנהר ואין להם פתח לכיוון העיר, בתים כאלו אינם ניתרים בעירוב העיר. הוא הסתפק אם ניתן לשייר בתים אלו. מצד אחד עמד לפניו לשון המשנה ”אין מערבין את כולה” שממנה משמע שמדובר בבתים שהייתה אפשרות לערב אותם, ולא מערבים אותם. לעומת זאת, עמדו לפניו שתי עובדות הלכתיות: האחת מעשה של רבה בר אבוה, שעירב את העיר מחוזא כשהוא מערב כל שכונה באופן נפרד (כך שהשכונה האחרת משמשת כ"שיור" לחברתה), אף על פי שבין השכונות היו חריצים עמוקים שבהם אכסנו פירות, ועל פי ההלכה^[22] החריצים מפרידים בין חלקי העיר שיהיה אסור לערב אותם כאחת, אך ייתכן שאין להביא ראיה ממעשה זה, שכן למרות שבאופן מעשי לא הייתה אפשרות לערב את העיר, הייתה אפשרות לבצע מעשה שעל ידו ניתן יהיה לערב את כל העיר (אם יעשו גשר מעל החריצים). כך שלמסקנא סביר שאכן צריך שהשיור יהיה מבתים שהייתה אפשרות לערב אותם יחד עם העיר.

שיטה אחרת היא שיטת רבי יצחק שדי בשיור בית אחד וחצר אחת. באופן נדיר, מדובר באמורא שחלוק על תנאי המשנה.

להלכה נחלקו הראשונים: לפי רשי ותוספות נפסק כשיטת רבי שמעון שאין צורך לשייר בעיר חמישים בתים שאינם מעורבים, ודי לשייר שלוש חצרות של שלושה בתים,^[23] אך הרי"ף פוסק כרבי יצחק, וסובר שמדובר בתנא ודבריו מובאים בברייתא, ומכיוון שכך יש לפעול על פי הכלל הלכה כדברי המיקל בעירוב.^[24] כך גם נפסק ברמב"ם.^[25]