הסרקופגים הופיעו מחדש בארצות הברית במהלך הרבע האחרון של המאה ה-19. הם המשיכו להיות פופולריים בשנות ה-50, למרות הפופולריות של מצבות שוכבות (אשר ניתן היה לתחזק בקלות רבה יותר).[6]
מבנה
מרבית הסרקופגים נעשו מאבן גיר קשה ועוטרו בעיצובים שונים, בסרקופגים שנמצאו באזורים בהם התגוררו יהודים בזמן בית המקדש השני גולפו דגמים גאומטריים וצמחיים, לעומת סרקופגים הלניסטיים בהם גולפו דמויות מהמיתולוגיה היוונית.
חלק מהסרקופגים נבנו להיות מעל האדמה, כחלק מקבר מפואר ומשוכלל. אחרים נועדו לקבורה צנועה בלבד ומוקמו באולמות תת-קרקעיים. הסרקופג בדרך כלל היה שכבת ההגנה החיצונית של המומיות המצריות המלכותיות, עם כמה שכבות של ארונות מתים המונחים בתוכו.
הרודוטוס האמין בטעות, שהסרקופג עשוי מאבן מיוחדת שמכלה את הגופה השוכנת בתוכה.[7]
סרקופגים אנתרופואידים עשויים חרס
ארונות הקבורה האנתרופואידים, דמויי אדם, נתגלו בחפירות בארץ ישראל ובסביבתה. הארונות מתוארכים לתקופת הברונזה המאוחרת וראשית תקופת הברזל, למאות ה-14 עד ה-10 לפני הספירה, תקופה בה המצרים שלטו בדרום הלבנט באמצעות מוצבים צבאיים. הארונות נמצאו בדיר אל-בלח, בית שאן, לכיש, תל אל-פרעה, סחב ולאחרונה ב-2013 בתל שדוד שבעמק יזרעאל.[8] עיצוב הארונות מעיד על השפעה מצרית במזרח הקדום בעיקר בעיצוב המכסים הצורת פנים השפעות מצריות ניכרות למשל בעיצוב העיניים או בהוספת זקו אוסיריס. ניתן להפריד את סגנון הארונות לשתי קטגוריות אמנותיות, זו הטבעית וזו הגרוטסקית. הפרדה נוספת נהוגה על פי עיצוב צורת הארון סוג A מחודד מהכתפיים, וסוג B גלילי.[9] הקברים הכילו מנחות קבורה עשירות ממגוון מקורות מקפריסין, מיקנה, מצרים, פניקיה וכנען.[9] אופי הקבורה מעיד על אופי הקוסמופוליטי של תקופת הברונזה המאוחרת כשמנהג קבורה זה מהווה סינתזה של אידאולוגיות מצריות ומהמזרח הקרוב הקדום.
