דין ספר תורה שנפל הוא מכלול ההלכות וההנהגות, הנוגעות ליחיד או לציבור, שהפילו, או שהיו נוכחים, בעת שספר תורה נפל ארצה, וכולל תענית, מתן צדקה ולימוד תורה.
רקע
ספרי תורה, על פי המבנה שלהם, הם צרים וגבוהים. ספרי התורה האשכנזיים, נתונים בתוך מעיל, ומושענים על הדופן האחורית של ארון הקודש, לעיתים קשורים בשרשרת ולעיתים לא. ספרי התורה הספרדים נתונים בתוך תיבה, ולפיכך יציבים יותר בהיכל, אך מצד שני הם כבדים יותר. בגלל המבנה המיוחד שלהם, יש וספרי תורה נופלים בעת הגבהתם, בעת הוצאתם מארון הקודש לשם קריאה בהם או לצורך אחר, או בעת ריקוד עם ספר התורה כגון בשמחת תורה או בהכנסת ספר תורה.
נפילת ספר תורה, על פי תיאורים של הנוכחים באירוע שכזה, יוצרת בקהל תדהמה, ומכה אותו בהלם[1][2], וההנחיות שניתנות על ידי הרב (רב בית הכנסת, רב העיר) באות כדי להביע את הצער והכאב על בזיונו של ספר התורה, וכן כסעד רוחני לזעזוע שאחז בציבור.
הפוסקים נהגו לתלות את נפילת ספר התורה, בחיסרון כל שהוא באנשי אותו מקום, או בית כנסת. לומדים זאת מדברי התלמוד: ”אמר רבי יהושע בן לוי...כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו” ועל כך אומר בעל הדברי חיים מייסדה של חסידות צאנז, שמדברי רבי יהושע משתמע, שעוונות גורמים לבזיון התורה, ואם נפל ספר התורה והתבזה דווקא בבית כנסת זה, סימן הוא שעוונותיהם של אנשי המקום גרמו לכך[3]. יש הלומדים זאת מדברי התלמוד: ”המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא, סימן רע לשולחיו”[4].
החייבים בתענית
מנהגים רבים, ופסקי הלכה שונים קיימים בנושא תענית על ספר תורה שנפל. לדעת המהרי"ש נתנזון - אם ספר תורה נופל על הקרקע יש להתענות ארבעים יום. הטעם לכך הוא שבעת שעלה משה רבנו להר סיני לקבל את התורה, הוא שהה שם ארבעים יום[5]. המהרש"ק כותב שאם נפל ספר תורה, ומדגיש שנפילה היא דווקא לקרקע, על כל הקהל לצום במשך יום אחד[6][7].
החיד"א סבור שרק מי שהפיל את הספר חייב להתענות, אבל הרואים את נפילת הספר, אינם חייבים להתענות. עם זאת, כותב החיד"א, ראוי שכל מי שראה את נפילת הספר יצום גם הוא, ומסכם את דבריו, כי נכון שכל רב בעירו יגזור ויתקן לפי מקומו שעתו[8].
הרב קוק סיפר באחת מאגרותיו שבעקבות מקרה של נפילת ספר תורה בבית הכנסת בז'יימליס בגלל ארון קודש קטן מדי, הוא הורה לבני הקהילה לבנות ארון חדש וגדול, "שזאת תהיה עיקר התשובה, להסיר הסיבה הגורמת למכשול", ובהמשך הוסיף: "ודבר זה היה אצלי יותר עיקרי מהתענית".[9]
