לאורך קריירת הכתיבה שלו הוציא 22 אוספים של סיפורים קצרים, רומן אחד, חמישה תסכיתירדיו, שלושה קובצי מאמרים, והסיפורים הקצרים הטובים ביותר שלו זוכים להערכה רבה על ידי סופרים ומבקרים.[1] הרבה לכתוב על אמיתות אכזריות שאף אחד אחר לא העז לכתוב עליהן. מנטו ידוע בעיקר בשל סיפוריו הקצרים על חלוקתתת-היבשת ההודית מיד לאחר שקיבלה את עצמאותה בשנת 1947.[2]
ביוגרפיה
סעאדת חסן מנטו נולד בסַמְבְַּרלַה, במחוז לוּדְהִיָאנַה שבפנג'אב, בן לע'ולאם ולסארדר, ממשפחה מוסלמיתקשמירית של עורכי דין. גדל באמריטסר. היה קשמירי במוצאו וגאה בשורשיו הקשמיריים ובשרידי התרבות הקשמירית ששימרה משפחתו. במכתב לג'ווהרלל נהרו כתב כי להיות "יפה" היא המשמעות השנייה של להיות "קשמירי".[3][4]
את השכלתו המוקדמת רכש בבית, ורק בשנת 1921 החל ללמוד, בכיתה ד'. הוא נכשל שלוש פעמים בבחינת הבגרות שלו לפני שעבר אותה. נקודת המפנה הגדולה בחייו התרחשה ב-1933, כשהיה בן 21 ופגש בעבדול בארי אליג (1906–1949), סופר, היסטוריון ומבקר, בארמיטסר. אליג שכנע אותו לחשוף את כישרונותיו האמיתיים ולקרוא מספרי מחברים רוסיים וצרפתיים.[5]
לאחר כמה חודשי עבודה סיים מנטו לתרגם לאורדו את ספרו של ויקטור הוגו, "יומו האחרון של הנידון למוות". הספר נמכר בדוכן לממכר ספרים תחת השם "סארגוזאשט-א-אסיר" (سرگذشت اسير - "סיפורו של אסיר"). זמן קצר לאחר מכן הצטרף לצוות העורכים של "מסאוואת", עיתון שהתפרסם מדי יום בלודהיאנה.
ההתלהבות הרבה דחפה את מנטו להמשיך ללמוד באוניברסיטה המוסלמית של אַלִיגַר, שבה החל ללמוד בפברואר 1934. זמן קצר לאחר מכן הצטרף לאגודה ההודית לסופרים פרוגרסיביים (IPWA). באגודה פגש את הסופר עלי סרדאר ג'עפרי (علی سردار جعفری) ובפרץ מחודש המשיך את כתיבתו. סיפורו השני, "אנקלאב פסנד" (انقلاب پسند), פורסם בכתב-עת אליגרי במרץ 1935. את אליגר עזב תוך שנה, ומשם עבר תחילה ללאהור, ואחר כך למומביי. במומביי חי וכתב במשך עשור.
ב-1941 הסכים מנטו להצעה שהוצעה לו, לעבור לדלהי כדי לכתוב תסכיתים עבור השירות באורדו של תחנת הרדיו "רדיו כל הודו". הייתה זו התקופה הפורה ביותר בקריירה הספרותית שלו. בשמונת החודשים שלאחר מכן פרסם ארבעה אוספים של תסכיתי רדיו, "אאו" (آو - בוא), "מנטו כה דראמה" (منٹو کے ڈرامے - הדרמות של מנטו), "ג'נאזה" (جنازے - לוויות) ו"תין עוורתי" (تین عورتیں - שלוש נשים). הוא המשיך בכתיבת סיפורים קצרים, וקובץ הסיפורים הקצרים הבא שלו, "דהואן" (دھواں - עשן) יצא זמן קצר לפני צאת קובץ סיפורים נוסף, "מנטו כה אפסאנה" (منٹو کے افسانے - הבדיוניים של מנטו), ולפניו קובץ מאמרי אקטואליה, "מנטו כה מזאמין" (منٹو کے ادبی مضامین - המאמרים של מנטו). התקופה הפורה הגיעה לשיאה עם פרסום האוסף המעורב של כתביו - "אפסנה אוור דראמה" (افسانے اور ڈرامے - בדיוניים ודרמות) - ב-1943. בינתיים הסתכסך עם מנהל הרדיו, המשורר נ' מ' ראשיד, עזב את עבודתו וחזר למומביי ביולי 1942, שם עבד בתעשיית הקולנוע ההודית. הייתה זו תקופתו הטובה ביותר כתסריטאי, ויצאו בה סרטים כ"צ'אל צ'אל רה נאווג'אן"[7] ו"מירזה ע'אליב", שיצא ב-1954.[8] גם כמה מהסיפורים הקצרים הטובים ביותר שכתב מקורם בתקופה זו. בין הסיפורים שכתב באותה תקופה "כאלי שלוואר" (کالی شلوار - מכנסיים שחורים; 1941) ו"בּוּ" (بو - ריח; פברואר 1945). נקודת שיא נוספת בתקופת חייו השנייה במומביי הייתה יציאתו לאור של אוסף הסיפורים הקצרים שלו, "צ'וע'ד" (چغد). הוא נותר בעיר עד שעבר לפקיסטן בינואר 1948 בעקבות חלוקת הודו ב-1947.
חייו בלאהור
מנטו ומשפחתו היו בין מיליוני המוסלמים שעזבו את הודו של-ימינו לטובת לאום בעל רוב מוסלמי בפקיסטן.[9] הוא עבר לעיר לאהור; וכשהגיע לעיר ממומביי, חי בקרבת ולצד אינטלקטואלים בולטים כפאיז אחמד פאיז (אנ'), נאצר כאט'מי (אנ'), אחמד ראהי (אנ') ואחמד נדים קאסמי (אנ'). כל האישים הללו נהגו לשהות ב"פאק טי האוס" (אנ'), בית קפה ותה אייקוני בלאהור, שהיה עד לכמה מהוויכוחים הספרותיים הלוהטים ביותר והדיונים הפוליטיים הנלהבים ביותר בשנים 1948–1949. לבית הקפה מקום בזכרונות המכירים את עברה התרבותי והתוסס של לאהור: ""לא הייתה שום השפעה חיצונית, ואנשים היו חולקים את דעותיהם על כל נושא בלי פחד, אפילו בזמן משטרם של הדיקטטורים הצבאיים".[10]
כתיבתו ומורשתו
”
אם אתה מוצא את כתיבתי מלוכלכת, החברה שבה אתה חי היא מלוכלכת. עם הסיפורים שלי, אני אך ורק חושף את האמת.
מנטו תיאר את התוהו-ובוהו ששרר במהלך ולאחר חלוקת הודו בשנת 1947.[6][12] הוא החל את הקריירה הספרותית שלו בתרגום עבודתם של גדולי הספרות, בהם ויקטור הוגו ואוסקר ויילד ובתרגום עבודתם של סופרים רוסים בצ'כוב וכגורקי. סיפורו הראשון נקרא "תמאשא" (تماشا - הצגת ראווה), והתבסס על טבח ג'אליאנוואלה באג בארמיטסר.[13] אף על פי שעבודותיו המקודמות, שהושפעו מהסופרים הפרוגרסיביים בתקופתו,[14] הציגו נטייה שמאלית וסוציאליסטית מובהקת, עבודתו המאוחרת יותר החלה בהדרגה לתאר את חושך הנפש האנושית, ככל שערכים הומניסטיים נחלשו בסביבות החלוקה. עבודותיו האחרונות, שצמחו בתוך האקלים החברתי שבו חי וכתוצאה מהמאבקים הכספיים שבהם נאבק בעצמו, שיקפו תחושה פנימית של אובדן עצות אנושי כלפי החשיכה וכללו סאטירה שהובעה בקומדיה אפלה, כפי שניתן לראות בעבודתו האחרונה, "טובה תכ סינג" (ٹوبہ ٹیک سنگھ).[15] הסיפור לא הראה רק את השפעת "שדיו" האישיים, אלא גם את הטירוף הקולקטיבי שראה בעשור הבא בחייו. נוסף על כך, התיקים המשפטיים הרבים שבהם נתבע ותוכחות החברה העמיקו את השקפתו הצינית עליה, חברה שממנה הרגיש מבודד.[16]
פעמים רבות נעשות השוואות בין מנטו לבין ד. ה. לורנס,[17] בין השאר בשל כתיבתו של מנטו על טבואים בחברה ההודו-פקיסטנית. כל חלקי הקיום האנושי זכו לכיסויו, ואף טאבו לא נותר ללא פגע, והוא הפיק בכנות סיפורי זנות וסרסורים כאחד, בדיוק כפי שהבליט את העבדות המינית החתרנית של נשות זמנו. בעיני סופרות רבות בנות זמננו, שפתו הציגה את המציאות והעניקה להן את הכבוד לו היו ראויות זמן רב.[18] הוא עדיין ידוע בשל תובנותיו הנוקבות על התנהגות האדם, וכן על התגלות טבעם החייתי והמבעית של אנשים נזעמים, שבולט בפרוזה שלו.[6]
מנטו היה סופר שסיפור חייו היה לנושא לדיון מתמשך ולהסתכלות פנימית.[19] במהלך שני העשורים האחרונים נעשו הפקות במתיות רבות כדי להציג את דמותו בקונפליקט עם המציאות החברתית והכלכלית הקשה של העידן שלאחר חלוקת הודו. מחזה מאת דאניש איקבאל, "אק קוטה קי קאהאני" (Ek Kutte Ki Kahani), הוא דוגמה להפקה שכזו, והוא מציג את מנטו בפרספקטיבה חדשה לרגל מאה שנה להולדתו. ב-2015 ביים והוציא לאור במאי הקולנוע סרמד ח'וסט סרט בשם "מנטו" על חייו של הסופר.[20] ב-2018 יצא סרט נוסף (אנ') על מנטו, בבימויה של ננדיטה דאס (אנ') ובכיכובו של נוואזואדין סידיקוי (אנ') בתור מנטו.[21][22]
אישומים בניבול פה
מנטו ניצב בפני משפט בשל גסויות בכתיבתו מספר פעמים, הן בהודו והן בפקיסטן: שלוש פעמים בהודו לפני 1947 (בשל "דהואן", "בו" ו"כאלי שלוואר"); ושלוש פעמים בפקיסטן, לאחר 1947 (בשל "ח'ול-דו", "ת'נדה גוסט" ו"אופר ניצ'ה דרמיאן"). הסיבה לכך הייתה סעיף 292 בחוק העונשין ההודי (אנ'), ובחוק העונשין הפקיסטני (אנ') בשנותיה הראשונות של פקיסטן. הוא נקנס במקרה אחד בלבד.[23]
Another Lonely Voice: The Urdu Short Stories of Saadat Hasan Manto, by Leslie A. Flemming, Berkeley: Centre for South and South east Asian Studies. University of California. 1979. [1]
^Reeck, Matt; Ahmad, Aftab (2012). Bombay Stories. Random House India. ISBN9788184003611. He claimed allegiance not only to his native Punjab but also to his ancestors' home in Kashmir. While raised speaking Punjabi, he was also proud of the remnants of Kashmiri culture that his family maintained-food customs, as well as intermarriage with families of Kashmiri origin-and throughout his life he assigned special importance to others who had Kashmiri roots. In a tongue-in-cheek letter addressed to Pundit Jawaharlal Nehru, he went so far as to suggest that being beautiful was the second meaning of being Kashmiri
