עם סיום הבנייה היה הסכר הגדול ביותר בעולם באותה עת.
בהדרגה הפך הסכר לחלק מפרויקט אגן קולומביה (אנ'), הכולל ארבעה סכרים נוספים, שלושה אגמי אחסון, ו-2,300 קילומטרים של תעלות תשתית, שמתפתלות על שטח של חצי מיליון דונם של מדבר[1].
נכון לשנת 2005 גרנד קולי הוא הסכר שמספק הכי הרבה חשמל בארצות הברית[1].
עם זאת, המיזם גרם להשלכות חברתיות וסביבתיות חמורות כל כך, שעל פי מחקר שפורסם בשנת 2000, לו סכר גרנד קולי היה מתוכנן בזמן המחקר, לא יכול היה לקבל את האישור הנדרש כדי להיבנות[1].
חלק מההשלכות החברתיות של בניית הסכר כלל את היחס של הממשל להצפות. כ-400 חוות ו-10 קהילות קטנות, שאוכלוסייתן מונה בין 3,000 ל-4,000 איש, נאלצו לעבור ממקומות שהוצפו על ידי הסכר. מרבית המפונים החשיבו את הפיצוי הממשלתי שניתן להם כלא-מספק. מעבר לכך, פגעו ההצפות באתרי עתיקות, אתרי דיג ובתי קברות[1].
מאחר שהסכר נבנה ללא מעבר המיועד לנדידתם של דגים, בניית הסכר חיסלה את אוכלוסיית הסלמון בחלק מאזורי נהר קולומביה. אובדן הדגים גרר אחריו את אובדן אורח החיים המסורתי ששימרו קהילות אינדיאניות מקומיות במשך אלפי שנים. 2 קהילות אינדיאניות שמונות כ-2,500 איש נאלצו לנטוש את ביתם בעקבות בניית הסכר[1].
השלכות אלו גרמו לכך שלאורך הרחבת פרויקט אגן קולומביה במשך המאה ה-20, השתנתה דעת הקהל בנושא היחס למי הנהר, והתוכניות ליצור סכרים ב-50 הקילומטרים האחרונים של הנהר לא יצאו אל הפועל מאחר שהגישה החדשה נסובה בעיקר סביב שמירה על הנהר, ופחות סביב ניצולו כמשאב[1].
