PROFILPELAJAR.COM

סוס איסלנדי
ארץ מוצא	איסלנד
מיון
משפחה	סוסיים
מין	סוס רמכי

סוס איסלנדי הוא גזע סוסים שהתפתח באיסלנד. פרוותו איננה בצבע קבוע, ואפשר למצוא אותה בכל הצבעים. גובהו הממוצע של הסוס האיסלנדי הוא בין 1.35 ל-1.40 מטרים, ומשקלו נע בין 330 ל-380 קילוגרמים. באיסלנד ישנן תקנות מחמירות באשר לייצוא וייבוא של הסוסים הללו, בשל הרצון להשאיר את הגזע טהור ולמנוע מחלות ומגפות שיכולות לפגוע בסוסים.

מאפייני הגזע

הסוס האיסלנדי שוקל בממוצע 330–380 ק"ג, וגובהו הממוצע הוא 132–142 ס"מ. לסוס האיסלנדי אין צבע קבוע והוא קיים ביותר ממאה צבעים שונים. בין הצבעים נמצאים צבע שחור, אפור, חום, בלונדיני, מנוקד ועוד. מבנה גופו הוא חסון וחזק והוא מתבטא בצוואר ורגליים חסונות וקצרות יחסית בהשוואה לסוס רגיל.^[1]

באיסלנד הסוס יכול לחיות חופשי בכל אזור טבעי ואין לו טורפים, לכן הסוס פיתח מזג נעים וחברותי, אין בו פחד מיצורים חיים והוא אינו נרתע מהם. הוא מבקש תשומת לב ואופיו נוח גם כלפי בני-אדם או בעלי-חיים זרים. התנהגות זו ואופיו הוכחו על ידי חוקרי סוסים מרחבי העולם.^[2]

אורך חייו הממוצע של הסוס האיסלנדי הוא 25–30 שנה, אך ישנם יוצאי דופן כמו סוסה איסלנדית מדנמרק שחיה עד גיל 56. שנות הפוריות של הסוסה הן בין הגילים 8–25 והיא יכולה לשאת רק סייח אחד ברחמה. משך תקופת ההריון היא כ–11 חודשים (330 ימים בערך).

הסייח ייחשב פג אם ייוולד כעבור 320 יום או פחות.

אם הוא נולד כעבור 300 ימי היריון או פחות, סיכויי ההישרדות שלו שואפים לאפס.^[3]

אופן הפסיעה

לסוס האיסלנדי יש אופן פסיעה המיוחד לו ולעוד גזעי סוסים מועטים. כאשר הוא דוהר, רגל מכל צד נוגעת בקרקע. יש המכנים את צורת הפסיעה הזאת "רחיפה" או "הליכת מעוף", בשל הדמיון שלה לתיאור צורת הפסיעה של היצור הדמיוני פגסוס במיתולוגיה היוונית. קצב הפסיעה נחשב מהיר וחלק ויכול להגיע למהירות של 50 קמ"ש בערך. הסוס האיסלנדי אינו נועד בדרך-כלל לרכיבה למרחקים ארוכים, וגם לא לרכיבה בקצב איטי ולכן, ברוב המקרים קצב הפסיעה שלו מתאים לרוכבים מיומנים וסוסים מאומנים גם כן^{[דרושה הבהרה]}.^[1]

היסטוריה

הגידול הבררני מילא תפקיד מפתח בהתפתחותם של הסוסים האיסלנדיים. גזעם הושבח באמצעות כיוון הרבייה הטבעית למטרות הרצויות לאדם, והוא הותאם לפני השטח ומזג האוויר.

התאוריה הרווחת לגבי מוצאם של הסוסים האיסלנדיים היא שאבותיהם הובאו על ידי ויקינגים סקנדינביים בתחילת ימי הביניים, בערך בין השנים 860–935 לספירה.

ידוע כי לפני כ-900 שנה, במאה ה-13, נעשו ניסיונות הכלאה בין גזעי סוסים מזרחיים לבין הסוס האיסלנדי. בעקבות ניסויים אלו התפתחו מחלות קשות אצל הסוס וממשלת איסלנד אסרה על ייבוא של סוסים למדינתה אלא אם כן הסוס עדיין קטן וקרוב יחסית לתאריך לידתו והוא נחשב "חדש". מאז היא משביחה את הגזע ו"מטהרת" אותו, זאת גם הסיבה שקשה למצוא סוסים איסלנדיים מעורבים באיסלנד.

בשנת 1783 כ-70% מאוכלוסיית הסוסים הידלדלה באופן משמעותי בעקבות ההתפרצות הוולקנית שקרתה באזור. אוכלוסיית הסוסים התאוששה באיטיות במהלך השנים והורבתה ברבייה בררנית על ידי האדם.

בעקבות הידלדלות אוכלוסיית הסוס הוקמו בשנת 1904 האגודות הראשונות לשימור הסוס האיסלנדי. אגודות אלו התפתחו במהלך השנים לפדרציה הבינלאומית לשימור הסוס האיסלנדי, ששומרת ומגנה על הסוסים בעיקר בזמן הייבוא והייצוא שלהם. מאז 1969 חברות מייצאות את הסוסים לארצות כמו בריטניה וגרמניה בחסות הפדרציה. בעקבות כך קמה גם חברת הסוסים האיסלנדית של בריטניה הגדולה. כתוצאה מהקמת הארגונים והתערבות האדם קיים באיסלנד רק גזע סוס אחד והוא הסוס האיסלנדי.

אוכלוסיית הסוסים האיסלנדיים כיום 80,000 באיסלנד ועוד כ-100,000 סוסים במדינות אחרות.

מופעים בתרבות

הסוס האיסלנדי מופיע במיתולוגיה הנורדית ומופיע בספרות האיסלנדית והנורדית, ולכן במאות המוקדמות השתמשו הנורדים בסוס להעלאת קורבנות וטקסי דת שונים נוספים. בזמן ימי הביניים השתמשו הלוחמים בסוס לקרבות בעת מלחמה ולשם שעשוע.

בעבר, בזכות תכונותיו הנוחות של הסוס הוא שימש לפעולות שונות כגון סחיבת משאות, חרישת שדות ואמצעי תחבורה אך בעקבות חידושי הטכנולוגיה שימושים אלו נעלמו והצטמצמו.

בהווה, חי הסוס האיסלנדי חופשי ברחבי איסלנד ללא טורפים והוא משמש בעיקר למרוצים. יש המגדלים את הסוס גם לצורכי שחיטה, ורוב הבשר מועבר ליפן.

באיסלנד ישנן תקנות מחמירות על הייבוא והייצוא של סוסים אלו משום שהמדינה רוצה לשמור על הסוסים בריאים ולמנוע התפרצות של מגפה שתגרום להכחדתם. בין התקנות נמצאות התקנות שאוסרות על החזרתם של סוסים שעזבו את הארץ ומותירה ייבוא של הסוס רק כאשר הוא עדיין קטן וקרוב יחסית לתאריך לידתו והוא נחשב ל"חדש".^[4]