נולד בשנת 1935 בגרמניה לרבי משה ולפריידא, משפחה רבנית מחסידי בעלזא. סבו רבי בעריש היה מראשי העסקנים לעליית האדמו"ררבי אהרן מבעלזא לישראל במלחמת העולם השנייה, אביו רבי משה היה מנהל המשק בחצר רבי אהרן מבעלזא בתל אביב ומבוני ישיבת בעלז ברחוב אגריפס בירושלים.
בשנת 1941 עלה לארץ ישראל. היה ממקימי אגודת יוצאי אוהנוב (היבניב), ועמד בראשה במשך שנים. כמו כן הוציא ספר זיכרון לקהילת אוהנוב[1]. בשנת תשל"ו (1975) מונה לרב העיר לוד[2], וכיהן בתפקיד זה עד לשנת תשע"ה, עת הגיעו לגיל 80 ובהתאם לחוק, רוב הזמן לצידו של הרב חיים חדד. עם פרישתו עבר להתגורר בבני ברק. נמנה עם חשובי רבני חסידות בעלזא והסתופף בצל האדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח.
בחודש ניסןתשע"ז עבר אירוע מוחי, מאז היה מאושפז בבית החולים תל השומר עד לפטירתו, כשהוא בן 83. הלווייתו התקיימה בבני ברק, והוא נקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.
בניו התחנכו בילדותם במוסדות חב"ד בלוד, ובבגרותם נשלחו לישיבות של חסידויות אחרות.
ספריו
כתב ספר בנושא יציאת האדמו"ר מבעלזא מהונגריה. הוא טען מידע אישי שהאדמו"ר הוכרח לסיים את הנאום במשפט האומר שליהודי הונגריה לא יאונה רע, כתנאי לאי-הסגרתו ולהברחתו לארץ ישראל. הרב אורטנר טען גם, שזוהי הסיבה להשמטת משפט זה, מהדפסות חוזרות מאוחרות יותר של הנאום. השמטה זו הותקפה על ידי מבקרים שונים, כניסיון התחמקות מ"אחריות הרבי מבלז" ודומיו, להתנהלות היהדות החרדית בשואה, ובעיקר להתנגדותה לציונות[3]. כמו כן הוציא ספר זיכרון לאביו רבי משה ולסביו רבי בעריש, בשם "פאר משה" - "דבר חן", עם זכרונות מחייהם ומפועלם למען אדמו"רי בעלזא.
כן הוציא ספרים נוספים, בעיקר ספרים המבוססים על תורות אדמור"י בית בעלזא, והבני יששכר.
