במוסדות אקדמיים, נקודת זכות (בראשי תיבות: נ"ז או נק"ז) היא מדד כמותי להתקדמותו של סטודנט לקראת השלמת לימודיו לתואר אקדמי. נקודות הזכות של הקורס נקבעות לפי היקפו, מורכבותו וחשיבותו.^[1] ההיקף הכולל הנדרש בלימודים לתואר ראשון הוא כ-120 נקודות זכות (כלומר כ-20 שעות לימוד שבועיות במשך שישה סמסטרים), בלימודי הנדסה נדרשות בדרך כלל 160 נקודות ובלימודי חינוך והוראה 180 נקודות זכות.^{[דרוש מקור]}

במסגרת לימודים לתואר מתקיים שילוב בין קורסי חובה, שאותם חייב לקחת כל סטודנט במסלול מסוים, וקורסי רשות, שאותם בוחר הסטודנט מתוך שלל קורסים המוצעים לו. מדידת משקלם של הקורסים בנקודות זכות מאפשרת להגיע להצבת חובות אקדמיות זהות לכל הסטודנטים במסלול מסוים, בלי תלות בהרכב הקורסים שבחרו.

בנוסף לקורסים אקדמיים המקנים נקודות זכות, ניתנות נקודות זכות בהיקף מצומצם על פעילות לא אקדמית. דוגמה לכך היא חוק עידוד מעורבות סטודנטים בפעילות חברתית וקהילתית, הקובע שסטודנט יהיה זכאי לשתי נקודות זכות אקדמיות, פעם אחת במהלך לימודיו לתואר ראשון, בגין פעילות התנדבותית^[2] או שירות מילואים^[3][4].

האוניברסיטה הפתוחה מציגה את דרישותיה בתחום זה^[5]:

בתכניות לתואר בוגר (BA) באוניברסיטה הפתוחה חובה לצבור לפחות 120 נ"ז. תכניות כאלה מקבילות לתכניות תלת-שנתיות באוניברסיטאות אחרות. בתכניות לתואר בוגר בהנדסה (B.Sc.) נדרשות כ-160 נ"ז. תכניות כאלה מקבילות לתכניות ארבע-שנתיות להנדסה באוניברסיטאות אחרות.

— דרישות לימודים כלליות לתואר ראשון באתר האוניברסיטה הפתוחה

• השיטה האירופית לצבירה והעברת ניקוד אקדמי

• החלטת מל"ג - היקף הלימודים האקדמיים לתואר ראשון ופריסתם, באתר המועצה להשכלה גבוהה.