נערה הוא כינוי הלכתי לבת בטווח הגיל שבין תחילת גידול שער הערווה הנקרא בחז"ל שתי שערות, עד לקבלת סימני בגרות פיזיים, ההופכים אותה לבוגרת, כלומר 12 וחצי. עד גיל 12 נחשבת הבת לקטנה. על פי ההלכה, בתחומים מסוימים הנערה נחשבת ברשות אביה.

לאביה של נערה זכויות ממוניות ברכוש בתו. כך לדוגמה, אם הבת הרוויחה כסף בעבודתה, הכסף שייך לאביה, אך לדין זה יש מגבלה הלכתית: זכויות האב בכספה של בתו הוא רק בתנאי שהוא מפרנס את בתו באופן סביר. במקרה שהאב אינו מעניק לבתו מזונות די צרכיה, רשאית הבת להשתמש בכסף שהרוויחה לצורכי מזונותיה.^[1] הגמרא מסבירה כי זכויות הבת אינן פחותות מאלו של העבד עברי, שאסור להעביד אותו אם לא נותנים לו את כל צרכיו - בדיוק כמו האדון עצמו, וכך גם הבת: אם אינו מעניק לה את צרכיה באופן מלא, אין לו כל זכות משפטית ורוחנית בכספה^[2].

עניין נוסף בו לאב אחריות על בתו הוא קידושין. בשונה מקטנה (עד גיל 12) שמתקדשת רק על ידי אביה, נערה מתקדשת בעצמה בכפוף להסכמת אביה. במקרה ואביה הסכים שתתקדש, קיימת מחלוקת תנאים האם ניתן למסור לה בעצמה את הקידושין.^[3] בגט, לעומת זאת, כולם מודים שניתן למסור לה עצמה.

נערה שנאנסה, חייב האונס אותה לשלם תשלומים גבוהים לאביה, הכוללים: א) דמי בושת, שיעורם: הסכום שאדם מסכים לשלם על הבושה הנגרמת כתוצאה ממקרה כזה. ב) פגם, הסכום בו יורד ערכו של אדם אחרי מעשה כזה. המדד לכך הוא בעבד ושפחה הנמכרים בשוק עבדים, מה ההבדל בין הערך הכספי של הנערה לפני הנזק ואחריה. לעומת זאת, יש תשלום שלישי, והוא הצער, כמה מסכים אדם לשלם כדי שלא יעבור צער כזה, ותשלום זה אינו לאביה אלא לה עצמה^[4] חוץ מהחיובים הללו, המוגדרים ממון (הניתנים לכל אדם שנפגע על ידי אדם אחר), ישנו חיוב מהתורה של חמישים שקל כסף לאבי הנערה, כשהיא ברשותו, שהוא קנס^[5].

כיוון שתשלום זה מוגדר כקנס, כלומר חיוב שהוא בגדר עונש ולא בגדר משפטי, נמצא כי בעלותו של האב על הקנסות שמקבלת בתו (בושת ופגם וצער) הם רק החל משעת ההעמדה בדין, שאז, לאחר שבית הדין קנסו את האיש האונס וחייבו אותו למעשה בסכום הכסף אותו הוא חייב, נמצא כי מעתה והלאה סיבת החיוב היא פסק בית הדין, ותשלום כזה נחשב למשפטי. מכיוון שכך, אם האב מת לפני ההעמדה בדין, נמצא שעדיין לא באו תשלומי הקמס לרשותו, ומכיוון שכך, הוא לא יכול להוריש אותם לבניו, והתשלומים הם מעתה והלאה של הנערה שנאנסה. אך אם האב מת לאחר ההעמדה בדין, התשלומים הם שלו לחלוטין, והוא יכול להוריש אותם לבניו.

התנא רבי שמעון בר יוחאי סבור, שגם אם מת האב לפני שקיבל את התשלומים בפועל, גם אז יורשת הנערה את התשלומים, מכיוון שלשיטתו עד שלא באו התשלומים לידו לא זוכה בהם האב, וזאת נלמד מהפסוק "ונתן לאבי הנערה", לא זיכתה לו תורה עד שעת נתינה.

בשונה מכך, מעשי ידיה של הנערה, שייכים לאב עוד לפני שהוא זוכה בהם בגמר הדין או לחלופין כאשר באים התשלומים לידיה, שכן זכותו של האב על מעשה ידיה היא משפטית, ולכן גם לפני שבאים התשלומים לידיה הוא זכאי בהם, וממילא גם שייך בהם דין ירושה על ידי בניו של האב, המת^[6].

ערך מורחב – הפרת נדרים

סמכות האב והבעל על נערה נדונים בהרחבה בפרק "נערה המאורסה" שבמסכת נדרים.

בכוח האב להפר נדר שנדרה בתו בגיל הנערות. אם הנערה מאורסת (מקודשת) אך עדיין לא נשואה, רק הבעל והאב יחד יכולים לפר את הנדר. בית שמאי ובית הלל נחלקו במקרה שהנערה נדרה שלא תאכל שני כזיתים (כמות מסוימת של אוכל) והאב או הבעל הפרו לה את הנדר - אך לא שניהם, האם היא לוקה על הפרת הנדר או לא.^[7] מחלוקתם מפורשת בגמרא בשאלה אודות היחס בין חלקו של האב לחלקו של הבעל באחריות על נדרי הנערה. לפי דעה אחת חלוקת האחריות היא כמותית – חצי מהנדר "שייך" לאב וחצי לבעל, ומשכך הנערה לא לוקה מספק, שכן ייתכן כי הזית האחד שהיא אכלה כלול בחצי הנדר שהופר. לעומת זאת העמדה השנייה גורסת כי לוקת האחריות היא איכותית בכל הנדר, ולכן כל עוד רק אחד מהם הפר, ההפרה לא חלה ועל הנערה חל חיוב מלקות על הפרת הנדר.

מחלוקת מסוימת של בית שמאי ובית הלל תלויה ביסוד הלכתי זה, מה תהיה ההלכה כאשר הבעל מת לאחר שהפיר את הנדר; אם ההפרה היא כמותית, יש על הנדר גדר של נדר גם לאחר ההפרה, וממילא יכול האב לירש את החלק השני של הנדר, אך אם ההפרה היא איכותית אין על הנדר גדר של נדר אלא של איסור, ולא ניתן ליורשו מפאת קלישותו, מכיוון שאין לו ממשות כנדר, שיהיה ניתן להעבירו בירושה.

אב המארס את בתו ובעלה גרשה עוד לפני נישואיה, או שאירסה ונתאלמנה מבעלה, כתובתה שלו, אך אם היא התאלמנה או נתגרשה לאחר שנישאה, כתובתה לעצמה. הסבר לכך הוא, שמשהשיאה אביה, נפקעה רשותו של האב מעליה, ושוב אין לאביה רשות בה. לפי שיטת רבי יהודה, גם אם נתאלמנה מהנישואין הכתובה הראשונה של אב^[8].

ערך מורחב – נערה המאורסה

נערה, שזינתה לאחר אירוסיה, ולפני נישואיה דינה בסקילה על פתח בית אביה, כלומר: "ראו גידולים שגידלתם".