נמיית כיס צפונית
מצב שימור
סכנת הכחדה (EN)[1]
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	טורפי כיס
משפחה:	נמיות כיס
תת־משפחה:	דסיורים
סוג:	נמיית כיס
מין:	נמיית כיס צפונית
שם מדעי
Dasyurus hallucatus ‏גולד, 1842
תחום תפוצה

נמיית כיס צפונית (שם מדעי: Dasyurus hallucatus; מוכרת גם בשמה הרשמי האוסטרלי: קוואל צפוני) היא מין של טורפת כיס בסוג נמיית כיס האנדמית לצפון יבשת אוסטרליה. נמיית הכיס הצפונית היא הקטנה מבין מיני נמיות הכיס, ויש המכירים בה כטקסון מונוטיפי בסוג satanellus.

נמיית הכיס הצפונית מסווגת בסוג נמיית הכיס שבתת-משפחת הדסיורים, לצד 5 מינים נוספים והיא נחשבת לבעלת מאפיינים אנטומיים ייחודיים. היא תוארה מדעית לראשונה בשנת 1842 על ידי הזואולוג הבריטי ג'ון גולד, וקיבלה את השם המדעי Dasyurus hallucatus, שמשמעותו בלטינית: "שעירת הזנב, ארוכת הבוהן". לעיתים, מסווגת כטקסון מונוטיפי בשם המדעי Satanellus.

מלבד שמה הרשמי האוסטרלי – קוואל צפוני, היא מוכרת גם בשמות שועל אוסטרלי צפוני, חתול אוסטרלי צפוני, ובכינויים האבוריג'ינים: דיגול, סאטנלוס, וימינג'י או נינג'מק.

ביחס למרבית הדסיורים, נמיית הכיס הצפונית נחשבת לבינונית בגודלה, אולם היא הקטנה מבין ארבע נמיות הכיס האוסטרליות (לא כולל את נמיות הכיס הגינאיות). הדו צורתיות הזוויגית ניכרת אצל מין זה במידות הגוף, כאשר הזכרים גדולים וארוכים במעט מהנקבות: אורך הראש והגוף של הזכר: 27–37 ס"מ, ואורך ראשה וגופה של הנקבה: 24–31 ס"מ; משקלם של הזכרים בין חצי קילוגרם לקילוגרם ורבע (540–1,120 גרם), בעוד שמשקל הנקבות נע בין שליש לחצי קילו (300–500 גרם). הזנב של שני הזוגיים ארוך למדי, כאשר אצל הזכרים אורכו עד 30.8 ס"מ, ואצל הנקבות 20–30 ס"מ.

מבנה גופה של נמיית הכיס עגלגל, מקושת וגוצי, והיא מזכירה במעט את האופוסום. יש לה ראש גדול ומחודד, צוואר ורגליים קצרים ואוזניים רחבות ומחודדות. העיניים גדולות ושחורות, והאף ורדרד ובגודל בינוני; סביב האף, יש לה זיפים ארוכים כשל חתול. כפות רגליה רחבות, ובעלות חמש אצבעות עם טפרים חדים. הבוהן האחורית גדולה ועבה במיוחד. זנבה הארוך של נמיית הכיס שעיר במיוחד ודמוי מברשת.

הפרווה של נמיית הכיס קצרה, גסה וצפופה. צבעה של הפרווה, משתנה בין חום אפרפר כהה עד שחרחר בפלג הגוף האחורי, בצלעות, בשדרה, ובמרבית הזנב, לחום זהוב דהוי במותניים, ברגליים ובשורש הזנב. הגחון, הסנטר, ופנים הרגליים בצבע לבן קרם. בדומה לקרובותיה, גם פרוותה של נמיית הכיס הצפונית בעלת נקודות וכתמים לבנים גדולים, אשר בולטים וניכרים בעיקר באזורים הכהים. ראשה של הנמייה בצבע חום זהוב בהיר, עם משטח שחרחר על המצח המשתרע לעיתים עד לחוטם. קצות האצבעות והאוזניים – ורודים, בעוד שהאף עשוי להיות אדמדם, ורדרד או שחור. חרף היותה הקטנה מביניהן, נמיית הכיס הצפונית נחשבת לתוקפנית והאגרסיבית מבין נמיות הכיס.

נמיית הכיס הצפונית אנדמית לאוסטרליה. בעבר, טווח התפוצה ההיסטורי שלה השתרע בצורה רציפה על מרבית האזור הצפוני של היבשת – מפילבארה וקימברלי ועד בריסביין שבקווינסלנד; מאז הגעת האדם הלבן ליבשת, טווח התפוצה ירד משמעותית, והיא אף נכחדה במספר איים אוסטרליים שבהם הייתה נפוצה. כיום, היא מוגבלת ביבשת לשתי אוכלוסיות גדולות בפילברה ובקימברלי (אוסטרליה המערבית), אוכלוסייה גדולה בחצי האי כף יורק (הטריטוריה הצפונית) ואוכלוסייה גדולה בצפון הרי החיץ הגדול (קווינסלנד); ישנן מספר אוכלוסיות קטנטנות מפוזרות בקווינסלנד ובטריטוריה הצפונית, ובאיים האוסטרליים הבאים הנמצאים לאורך החוף הצפוני: מגרוט, מארצ'ינבר, אינגליס, אנגליה ואיי וונדרלין; היא הוכנסה על ידי רשויות השימור לאי אסטל ולאיי פובסו.

נמיית הכיס הצפונית מאכלסת מגוון בתי גידול, אך היא נמצאת בעיקר על מדרונות סלעיים החופפים ליערות אקליפטוס דלילים; בתי הגידול שלה כוללים יערות גשם, יערות הרריים, מדרונות אבן חול ותילי טרמיטים, שטחי סוואנה מישורית (דוגמת שפלת עשב-מיטשל), בתה, פסיפס של סבך נמוך ודליל עם דיונות חוליות בחופים ואפילו מדבריות צחיחים. כאמור, טווח התפוצה שלה הצטמצם משמעותית, אולם הירידה הדרסטית ביותר התרחשה בשטחי הסוואנה הצפוניים ובמדבריות בהם היא כמעט ואינה מצויה כיום.

נמיית הכיס הצפונית היא פעילת לילה. בשאר היום, היא מבלה את זמנה במנוחה במקלט מוגן כדוגמת: חללי עצים, נקיקי סלעים או סדקים באדמה. אצל פרטים בודדים נצפתה תופעה של תרדמת זמנית (קהיון) בשעות הבוקר המוקדמות, אשר אופיינית בעיקר לטורפי הכיס הזעירים החיים במדבריות האוסטרליים. להוציא את עונת הרבייה, הזכרים והנקבות חיים רוב הזמן בגפם. אין מדרג חברתי בין הזכרים, והם נמנעים מלכתחילה להיפגש זה עם זה באמצעות זיהוי מוקדם עם חוש הריח.

הנקבות טריטוריאליות בעיקר כלפי נקבות אחרות, ויש הימנעות הדדית מחפיפה בשטחים – במטרה לא להתחרות על מקורות מזון; גודל שטחה של הנקבה כ-35 דונם. באזורים עם צפיפות נמוכה אין כלל חפיפה בשטחי הנקבות, ובאזורים עם צפיפות גבוהה יותר, תיתכן חפיפה בגבולות. הזכרים אינם טריטוריאליים, אך פעילים בתוך סביבת מחיה קבועה שלתוכה זכרים אחרים נמנעים מלהיכנס; סביבת המחיה של הזכר גדולה משמעותית משל הנקבה, במיוחד בעונת הרבייה שאז היא עשויה להגיע ל-99 דונם. נמיות כיס צעירות תופסות בתחילה שטח מחיה באיכות נמוכה ליד השטחים הסלעיים המבוקשים, והן יתפסו שטח סלעי מייד לאחר שבעליו ימות; הצאצא האחרון שנותר לצד האם עשוי לרשת את שטחה לאחר מותה.

נמיות הכיס הצפוניות מתקשרות ביניהן באמצעות שריקות וריח. הגורים מסוגלים להשמיע קולות החל מגיל 35 יום שנועדו להפנות את תשומת לב האם, אולם הם מסוגלים לשמוע רק לאחר חודשיים. התקשורת בין הגורים לאם עוסקת בעיקר במיקום שלהם. חוש הריח משמש תפקיד חשוב אצל נמיית הכיס הצפונית, במיוחד על מנת למנוע כניסה לטריטוריה או לאתר את בן הזוג בעונת הרבייה. הן הזכרים והן הנקבות נוהגים לשפשף את גחונם על אובייקטים בסביבתם, ובאמצעות כך ליצור חותמי ריח באזור; כן נעשה שימוש גם בשתן וצואה. כאשר נמיית כיס מאתרת חותם ריח או צואה של נמייה אחרת, היא מרחרחת אותם ארוכות.

הנמייה הצפונית מבלה את רוב זמנה על האדמה, אך היא בעלת יכולת טיפוס מעולה תודות לטפריה ולרפידות הדביקיות בכף הרגל. אף שבפועל היא ניזונת בעיקר מחרקים בכל הגדלים, נמיית הכיס הצפונית נחשבת לטורפת: היא לעיתים קרובות טורפת יונקים קטנים (חולדות, עכברים ובנדיקוטיים למשל), עופות קטנים, זוחלים וצפרדעים; היא נוהגת להשלים את תזונתה בביצים ובצומח, בעיקר פירות בשרניים ואף צוף. בנוסף, היא נצפתה גם אוכלת נבלות או מחטטת בפחים.

קרפדת הקנים הרעילה נחשבת לאיום חמור במיוחד על נמיית הכיס, שכן כל ניסיון לטרוף אותה מוביל למותה של הנמייה. בהתאם לתזונתה, נמיית הכיס משחקת תפקיד אקולוגי חשוב, והיא נחשבת למועילה לחקלאות; עם זאת, היא עשויה להוות איום על לולים. טורפיה של הנמייה כוללים את הדינגו, חתול הבית, נחש מולגה, פיתון זית, וככל הנראה גם דורסי לילה.

מערכת הרבייה של נמיית הכיס היא פוליגמית. עונת הרבייה מקבילה לעונה היבשה האוסטרלית המתרחשת בחודשי מאי ויוני. שימוש בצואה לסימון הטריטוריה נפוץ במיוחד בעונת הרבייה, ומטרתה של הנקבה לאותת לנקבות להתרחק מאזור זה ומאידך לגרום לזכרים להיכנס לתוכו. כל נקבה באה במגע עם זכרים רבים במהלך עונת הרבייה, וההזדווגות הקצרה נעשית במאורה שלה. בהתחשב בכך, זה נדיר במיוחד שנקבה לא תתרבה כל שנה. הזכרים אינם טריטוריאליים זה כלפי זה, והם מנסים להתרבות עם נקבות רבות ככל האפשר במהלך העונה; הם עשויים לגמוע מרחקים ארוכים בתקווה למצוא סימוני ריח של נקבות. תהליך ההזדווגות של המין טרם נצפה, אולם נראה כי הוא אגרסיבי למדי ובמהלכו הזכרים מותירים על הנקבות צלקות ניכרות על הצוואר והצלעות. כשבועיים לאחר תום עונת הרבייה, זכרי נמיית הכיס מתים ברובם, כתוצאה משינויים פיזיולוגים (אובדן משקל ואנרגיה, נשירת שיער, וריבוי טפילים). תופעה זאת נפוצה בעיקר אצל טורפי הכיס הזעירים, ונמיית הכיס הצפונית היא היונק הגדול ביותר מביניהם שמתרחשת אצלו תופעה זאת. התופעה פחות נפוצה בבתי גידול מתאימים.

ההריון של נמיית הכיס נמשך 21–25 ימים, והגורים נולדים לרוב בין סוף מאי לסוף אוגוסט בהתאם למיקום הגאוגרפי; בכל אחת מהאוכלוסיות, תוך כחודש בלבד מתרחשות כל הלידות. לקראת ההמלטה, הנקבה מלקקת את אזור הסינוס האורוגניטלי, ובסמוך ללידה מופרש ממנו נוזל דמוי ריר. הוולדות שעטופים בנוזל דמוי ג'לטין נופלים לרוב לאדמה, אך לעיתים מצליחים לאחוז מייד בקפל העור שמתהווה במקביל להמלטה ולהיכנס לתוך הכיס המדומה המקיף את הפטמות. הנקבה עשויה להמליט עד כ-17 צאצאים, אולם הממוצע הוא בין 5 ל-8. מאחר שיש לנמיית הכיס שמונה פטמות בלבד, כל וולד שייכשל לתפוס פטמה ימות תוך זמן קצר. בעת הלידה, הוולד הזעיר הוא באורך 5 מילימטר ובמשקל 18 מיליגרם.

הנקבה היא המטפלת הבלעדית בצאצאים. אין מידע רב אודות הטיפול האימהי, אך מחקרים מצביעים על כך שעם הגעת הצאצאים לגיל חודשיים, הנקבה עוזבת את האזורים הסלעיים לתוך יערות וגדות הנחלים, על מנת לאפשר להם לצאת לפרקים קצרים מהכיס ולהסתובב באזור שעשיר ברמשים. הנקבה גם עשויה להשאיר את הגורים במקלט מוגן בעודה תרה אחר מזון במהלך הלילה. לאחר הגמילה, הנקבה חוזרת עם הגורים לאזור הסלעי והמוגן יותר. הגורים נגמלים סופית בגיל 4 חודשים; הזכרים והנקבות הופכים לבוגרים בגיל 11 חודשים, אף שהזכרים מגיעים לגודלם המקסימלי כבר בגיל 7 חודשים.

תוחלת החיים של נמיית הכיס הצפונית נמוכה למדי; הזכרים מתים לרוב בגיל שנה לאחר עונת הרבייה הראשונה, בעוד שהנקבות עשויות לשרוד עד כ-3 שנים. בשבי, תוחלת החיים עשויה להגיע ל-5 שנים.

נמיית הכיס הצפונית מסווגת על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור סכנת הכחדה (EN), בשל ירידה חדה בשיעור של 50% בגודל האוכלוסייה, ובהתחשב בכך שהירידה צפויה להמשיך עקב מספר איומים.

האיומים על נמיית הכיס הצפונית הם רבים; במרבית הטווח הצפון-מזרחי, אוכלוסייתה צנחה באופן ניכר כתוצאה מהבאת קרפדת הקנים הרעילה ליבשת על ידי האדם שהפכה למין פולש. הנמייה הצפונית רגישה יותר ממינים אחרים לרעל הקרפדה (ייתכן שגם בגלל גודלה הקטן), ומאות פרטים מתו לאחר שהרגו או ניסו להרוג את הקרפדות הרעילות. באזורי השפלה ובחופים, הנמייה נעלמה כתוצאה מחקלאות ופיתוח עירוני. הנמייה הצפונית פגיעה למחלות המופצות על ידי חתולים, והיא מאוימת מטריפה על ידי חתולים וכלבים – אף שהללו לא אוהבים את בשרה. באזורים מסוימים, הפגיעוּת לטריפה על ידי דינגואים, שועלים וחתולים גוברת בעקבות שריפות בר עונתיות שמשמידות אזורי מקלט של הנמייה. הנמיות גם נהרגות לעיתים מפגיעת כלי רכב בעת חציית כבישים – במיוחד בעונת הרבייה שאז הם גומאים מרחקים.

נמיית הכיס הצפונית מצויה במספר אזורים מוגנים.

מדיה וקבצים בנושא נמיית כיס צפונית בוויקישיתוף

• נמיית כיס צפונית, באתר ITIS (באנגלית)
• נמיית כיס צפונית, באתר NCBI (באנגלית)
• נמיית כיס צפונית, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• נמיית כיס צפונית, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
• נמיית כיס צפונית, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• נמיית כיס צפונית, באתר GBIF (באנגלית)
• ‏ מידע על נמיית הכיס הצפונית
• ‏ מידע אודות האיומים והשימור על נמיית הכיס הצפונית באתר חיות הבר של אוסטרליה