נִכְסֵי מְלוֹג הם הנכסים שהאישה מביאה איתה כנדוניה מבית אביה לבית בעלה אחרי הנישואים, מתוך כוונה שהגוף-הקרן של הנכסים יישאר שלה והבעל יהיה רשאי לאכול את הפירות, קרי, הרווחים, ואין הבעל מקבל עליהם אחריות.

נכסי מלוג כוללים נכסים שנפלו בחלקה של האישה בירושה או במתנה גם כשהיא כבר נשואה.

נכסים אלו הם נכסי האישה, ואם מתבטלים הנישואין על ידי גירושין או פטירת הבעל, נכסים אלו חוזרים לרשות האישה. אם עלה ערכם אזי שהרוויחה, ואם ירד ערכם, אזי שהפסידה. כמו כן אין הבעל חייב באחריות הנכסים אם הוזקו. לעומת זאת אם האישה נפטרה, בעלה הוא שיורש את הנכסים, אולם אם הוא בעצמו נפטר, תיקנו חז"ל שרק בניו מאותה האישה ירשו נכסים אלו. בנוסף, כנגד זכות זאת שיש לבעל בפירות נכסי המלוג, תיקנו חכמים שיהיה חייב לפדותה אם תיפול בשבי ואף מחויב בהוצאות הקבורה שלה.

כיוון שהבעלות על הנכס היא של האישה, ולבעל זכות על הפירות אף אחד מהם לבדו לא ימכור את הנכסים.

'מְלוֹג' בא מלשון מְלִיגָה, שפירושו הוא קבלת רווחים. מילים בשפה שמית צפונית התרחקו בהדרגה, ויצרו מילים דומות אך שונות בארמית ובעברית, ובין אלו המילה העברית “מלק” ובארמית הייתה ל”מלג”. בעברית, למלוק פירושו לכרות איבר מאיברי חיה, ואילו בארמית, למלוג היה לתלוש נוצות מעוף. בתקופת בית שני אימצה העברית את המילה “מלוג”.^{[1] [2]}

לפי אבן-שושן מקור המילה, אולי, מאכדית - muligu, נדוניה.

הכלל במכירת נכסי מלוג הוא, כי מי שיש לו קניין פירות, כלומר זכות אכילת פירות של קרקע או לחלופין זכות השתמשות במטלטלין, אסור לבעל קניין הגוף להפקיע ממנו את זכותו. למרות זאת, מכיוון שאנו פוסקים קניין פירות לאו כקניין הגוף (שאדם שיש לו קניין של פירות בקרקע, נחשב הדבר שהקרקע שלו), ההלכה היא שבדיעבד הפירות מכורים, אם בעל קניין הפירות קנה אותם. יוצא מהכלל הוא בעל בנכסי אשתו, שלמרות שקניינו הוא קניין פירות, אין האישה יכולה להפקיע את קניינו, ואם מכרה את גוף הקרקע - דבר המפקיע ממנו את זכויותיו, אזי המכירה מתבטלת.

אם אישה מאורסת, אף שטרם נישאה, אסור לה למכור את גוף הקרקע לפי שיטת בית הלל^[3]. האחרונים נחלקו, האם איסור זה הוא איסור מובן מאליו, שהרי בכך היא מפקיעה את זכויותיו, או שמדובר בתקנת חכמים נוספת, האוסרת למכור את הפירות לפני הנישואין. הפני יהושע וההפלאה^[4] סבורים שמעיקר הדין אסור לה למכור את גוף הקרקע, שכן בכך היא מפקיעה את הזכות העלולה לבוא, שכן כל ארוסה מיועדת להינשא, ובכך שהיא מוכרת את הנכסים היא מפקיעה את זכותו, ואילו רבי שלמה היימן, רבי ראובן גרוזובסקי^[5] ורבי אלעזר מנחם מן שך סבורים שמדובר בתקנה מיוחדת של חכמים, שתקנו שהאישה לא תמכור את הפירות לפני הנישואין. תקנה זו נועדה כדי להגן על התקנה הראשונה, של בעלה כ"אוכל פירות" של נכסי מלוג, ונועדה למנוע 'עקיפה' של התקנה על ידי כך שהאישה תמכור את הקרקעות לפני הנישואין.

בדיעבד הנכסים מכורים, שכן ”ספק בזכותו נפלו ספק בזכותה נפלו”, כלומר ספק הוא הדבר אם היא תינשא בסופה של דבר או לא^[6], ולכן ספק הוא אם היא מפקיעה את זכויותיו, ולכן למרות שמלכתחילה אסור לה למכור, שכן כנראה שהיא תינשא^[7], בדיעבד הנכסים מכורים, מספק. גם אם התברר בסופו של דבר שהיא נישאה, אין הדבר משפיע על העבר, שכן דין זה הוא דין וודאי ונקרא חלות ספק^[8], כלומר כאשר יש מצב של ספק, גם הדינים החלים על העניין הם באופן של ספק, גם אם יתברר הדבר למפרע אחר כך, אין הדבר מברר על העבר.

מכיוון שמדובר בספק, הדין האומר כי אסור לאישה למכור את הנכסים בזמן אירוסיה, חל רק על נכסים שנפלו לרשותה בשעת אירוסיה, שכן על כך אין לה דין חזקת מרא קמא, שכן מעולם לא הייתה מוחזקת בנכסים באופן מוחלט. לעומת זאת, נכסים שקיבלה עוד לפני האירוסין, היא יכולה למכור בחופשיות גם לפי שיטת בית הלל, שכן יש לה על כך חזקת מרא קמא, שהרי לפני שהתארסה הנכסים היו ברשותה לחלוטין, שהרי לא הייתה עומדת להינשא, ומספק אין להוציא ממון מחזקתו.

התוספות מקשים: גם בנכסים שקיבלה האישה לרשותה לאחר שהתארסה, האישה מוחזקת, שכן הכלל אין ספק מוציא מידי וודאי אומר, שכאשר נכס מסוים מוטל בספק, ויש אדם אחד שיש לו בעלות וודאית בנכסים, ויש אדם נוסף שייתכן שיש לו גם בעלות בנכסים, נקרא הראשון מוחזק בנכסים, ועל פי הכלל המוציא מחבירו עליו הראיה הוא לא יכול להשתתף בנכסים שיש לשני בעלות עליהם. לפי זה, מקשה התוספות, היה צריך לומר הכלל, שהאישה מוחזקת בנכסים, שכן גוף הקרקעות והנכסים שייכים לה בוודאי, ואילו הבעל - ייתכן שיש לו קנין פירות וייתכן שלא? התוספות מתרצים, שבמקרה זה אין הספק נחשב לספק אמיתי, שכן כל ארוסה עומדת להינשא, והדבר קרוב לוודאי שיש לבעל חלק בנכסים.

לאחר הנישואין, מודים גם בית הלל וגם בית שמאי, שאסור לה להפקיע את זכויותיו של הבעל על ידי מכירת נכסי המלוג, ואם מכרה, המכר בטל. אך שיטת רבן גמליאל היא שגם במקרה כזה המכר קיים. כאשר שאלו אותו תלמידיו מה שונים נכסים אלו מנכסים שקיבלה אחר הנישואין, הוא השיב: " על החדשים אנו בושים אלא שאתם מגלגלין עלינו הישנים", כלומר גם תקנה זו, שאסור לה למכור את הנכסים הישנים, היא תקנה שיש בה חידוש גדול, שהרי כל תקנת פירות היא תחת פרקונה - שיפדה אותה אם נשבית, ומכיוון שדבר זה אינו מצוי, קשה להבין לכאורה למה תיקנו חז"ל שאין היא יכולה למכור את הנכסים, ודי בכך שהוא אוכל את פירות קרקעות הנכסי מלוג הקיימים, ולכן אין להוסיף על התקנה ולומר שגם את הנכסים הישנים שכבר היו מלפני הנישואין אסור למכור.

הבעל אוכל גם את פירותיהם של פירות נכסי המלוג, ולכן גם כאשר סילק את עצמו מנכסי האשה עוד לפני הנישואין, אם כתב לאשתו רק שהוא מסלק את עצמו מהנכסים, יש לו עדיין בעלות על פירות הנכסי מלוג, וגם אם כתב שמסלק את עצמו מנכסי המלוג ופירותיהם, יש לו בעלות על פירות פירותיהם, עד שיכתוב בפירוש שהוא מסלק את עצמו מהם עד סוף העולם^[9].

רבי ראובן גרוזובסקי מסתפק, האם בעלותו של הבעל על פירותיהם של הפירות, היא סעיף נוסף באותה תקנה בה תקנו חז"ל שהבעל אוכל את פירות הנכסי מלוג, ובה נכלל שאוכל גם את פירות פירותיהם, או שמא מדובר באותה תקנה עצמה, כי כאשר הבעל מסלק את עצמו מבעלותו על הפירות, יש לפירות עצמם את דיני נכסי מלוג, וממילא הבעל אוכל את פירותיהם.

• צאן ברזל
• כתובה

• אריה כ"ץ, בעלות הבעל בנכסי מלוג לאור תקנת אושא, חמדת הארץ, ב, תשס"ב, עמ' 248-269
• יעקב בצלאל, נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג, תורה שבעל-פה, כ"ב, ירושלים תשמ"א, עמ' ט-כ"א.
• ידידיה כהן, ביטול זכות הבעל לפירות נכסי-מלוג במשפט הנוהג ותוצאותיו, בתוך: דיני ישראל, מחקרים בהלכה ובמשפט עברי, ו', תל אביב תשל"ו, עמ' 121-138
• ידידיה כהן, תקנת פירות וזכות הבעל בפירות נכסי מלוג של אשתו, עבודת מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, תשל"ג.

• הערך "נכסי מלוג", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של הרב יהודה חיון, "אנציקלופדיה תורנית מרוכזת")
• מאמרים בנושא נכסי מלוג, באתר ספריית אסיף