ערך זה עוסק במשרד ממשלתי. אם התכוונתם לבניין מטה המשרד, ראו בית דטלף-רובדר.
בית דטלף-רובדר, מטה המשרד בברלין, 1938מילך (במרכז, בפרופיל) וגרינג (במרכז, מסתכל למצלמה), אוקטובר 1935
משרד התעופה של הרייך (בגרמנית: Reichsluftfahrtministerium ובראשי-תיבות: RLM) היה משרד ממשלתי בתקופת גרמניה הנאצית שריכז את כל הפיתוח, הייצור וההצטיידות של מטוסים צבאיים ואזרחיים, את הפיקוד העליון על הלופטוואפה (חיל האוויר של גרמניה הנאצית) וכל נושא משיק ובפרט מחקר ופיתוח של אמצעי לחימה. למעשה, היה המשרד זרוע ביצועית אישית ובסיס כוח עבור השר שעמד בראשו במשך כל תקופת קיומו, הרמן גרינג, שכיהן בד-בבד גם כמפקד הלופטוואפה. גרינג מילא תפקיד מוביל בבניית הלופטוואפה בשנים 1933–1936, אך חלקו הלך וקטן עד שבשנת 1937 הפך סגנו ארהרד מילך לשר דה פקטו. מטה המשרד שכן בבית דטלף-רובדר, בניין ענק (7 קומות, 250 מטר אורך ושטח כולל של 112,000 מטר רבוע) ברחוב וילהלמשטראסה במרכז ברלין. משרד התעופה הוא דוגמה אופיינית לממשל הנאצי: נושא התעופה הצבאית הוצא מידיהם המקצועיות של קציני הצבא וראשי התעשיות והופקד בידיהם של אנשי מפלגה חסרי הכשרה.
היסטוריה
עד פרוץ מלחמת העולם
ארהרד מילך (משמאל) וארנסט אודט עם ארנסט היינקל, מנכ"ל חברת ייצור המטוסים היינקל (במשקפיים), אוקטובר 1938קו יצור של מטוסי Bf 109, ממטוסי הקרב החשובים ועמוד השדרה של הלופטוואפה במהלך המלחמה
בפברואר 1933 מינה היטלר את גרינג לעמוד בראש הסוכנות (Commissariat) לתעופה שהפכה למשרד ממשלתי חודשיים לאחר מכן. ב-25 במרץ 1933 איגדה התאחדות הספורט האווירי הגרמנית (DVLA) את כל ארגונים הפרטיים והלאומיים שעסקו בתקופה, גרינג הוציא צו שהשתלט על מפעלי הייצור של יונקרס והכפיף את חברת התעופה האזרחית, לופטהנזה, לסוכנות. המשרד הוקם ב-5 במאי 1933 והשליטה של גרינג על כל ההיבטים בתחום התעופה הפכה מוחלטת. ארהרד מילך, מנכ"ל לופטהנזה לשעבר, התמנה כסגנו וכאחראי על פיתוח ורכש מטוסים וחימוש צבאי ואלברט קסלרינג מונה למזכיר ה"וועדה המדינתית לתחבורה אווירית", שם קוד למטה הלופטוואפה. המיזוג של כל ארגוני התעופה הצבאית תחת משרד התעופה הושלם ב-15 במאי 1933, שצוין כ"יום ההולדת" הרשמי של הלופטוואפה. המשרד נחלק להלכה לשניים: "המשרד להגנה אווירית" (Luftschutzamt (LA, בראשות מילך ו"המשרד הכללי לתעופה" (Allgemeines Luftamt (LB, בראשות גרינג.
המבנה הארגוני של המשרד נקבע בספטמבר 1933 וכלל שש מחלקות:
(Luftkommandoamt (LA – משרד פיקוד אוויר (תעופה צבאית)
(Allgemeines Luftamt (LB – משרד התעופה הכללי (תעופה אזרחית)
Technisches Amt – המשרד הטכני (C-Amt, CA או T-Amt), אחראי על כל נושאי המחקר והפיתוח
(Luftwaffenverwaltungsamt (LD – הלשכה לפיקוח על חיל האוויר
(Luftwaffenpersonalamt (LP – לשכת כוח אדם במשרד חיל האוויר, האחראית גם על ההכשרה וההדרכה
(Zentralabteilung (ZA – החטיבה המרכזית
ב-1934 נוספה (Luftzeugmeister (LZM – מחלקת הלוגיסטיקה.
במסגרת חוזה ורסאי שסיים את מלחמת העולם הראשונה הוגבלה גרמניה ונאסר עליה לפתח כוח אווירי משמעותי ולכן נעשה הדבר בשלבים הראשונים של השלטון הנאצי בחשאי. הגוף שנועד לבניין הכוח האווירי הצבאי והאזרחי של הרייך היה "בית הספר הגרמני לתעופה" (Deutsche Verkehrsfliegerschule), שפעל בחשאי כבר מאז 1926, אליו גויסו כ"יועצים" טייסים בכירים ממלחמת העולם הראשונה כהלמוט פלמי, ברונו לרצר וארנסט אודט, חברים אישיים של גרינג וחברי המפלגה הנאצית, אשר יחד עם מילך הקימו למעשה את הדוקטרינה צבאית של הלופטוואפה, הגדירו את מטרותיו ואת האמצעים ופעלו במרץ למחקר, פיתוח והצטיידות בכלי טיס. ב-26 בפברואר1935 הורה היטלר לגרינג להקים באופן פומבי את הלופטוואפה והטיל עליו את הפיקוד הישיר על חיל האוויר. לאחר 1936 פנה גרינג מניהולה השוטף של פעילות הפיתוח והשאיר את הארגון והבנייה של הלופטוואפה לסגנו, ארהרד מילך. היעדרו של גרינג בענייני תכנון וייצור היה יתרון. גרינג היה בעל ידע מיושן בתעופה וטס בפעם האחרונה ב-1922 ולא היה מעודכן בהתפתחויות בתחום. בנוסף, גרינג הציג חוסר הבנה בדוקטרינה וידע טכני בלוחמה אווירית והותיר זאת לאחרים שהיו מוסמכים יותר. עם זאת, גרינג היה חלק מהמעגל הפנימי של היטלר וסיפק משאבים כספיים עצומים לחימוש ולהצטיידות. ב-1936 מונה אודט לראש זרוע הפיתוח של המשרד (T-Amt), המנהל הכללי של ההתעשיות האוויריות של הרייך ואחראי פיתוח אמצעי הלחימה. אודט, שהיה אמנם טייס מוכשר, היה חסר מיומנות בנושאי ארגון, תיאום ופיתוח, כשל בתפקידו ולבסוף התאבד ב-1941, לאחר שנדחף על ידי גרינג, שביקש להסיט את האשמה מעצמו, "לקחת אחריות" על כישלונות הלופטוואפה.
תוכנית החימוש הגרמנית נתקלה בקשיים ברכישת חומרי גלם כיוון שגרמניה ייבאה את רוב החומרים החיוניים לשיקום הלופטוואפה, גומי, אלומיניום ובפרט נפט. במצב זה, הגביל משרד התעופה את פיתוח המטוסים לייצור מפציצי צלילה בינוניים דו-מנועיים (כגון מסרשמיט Bf 109, היינקל He 111, יונקרס Ju 87 "שטוקה", ודורניר Do 17) שדרשו הרבה פחות חומרי גלם, כוח אדם וכושר ייצור מאשר מפציצים כבדים, דבר שהשפיע על יכולת הלופטוואפה לעמוד במשימות אסטרטגיות (לראיה כישלונו של הלופטוואפה בקרב על בריטניה). לדברי מילך, גרינג לא התייחס לשיקול הטקטי-דוקטרינרי להתמקדות במפציצים בינוניים ומה שהנחה אותו הייתה האימרה: "הפיהרר לא ישאל כמה גדולים המפציצים שיש לך, אלא רק כמה יש" ובמחיר ובזמן של בניית מפציץ ארבעה-מנועי ניתן לבנות שניים וחצי מפציצים בינוניים.[1] מסקנות הפעלת "לגיון הקונדור" הגרמני שנשלח כסיוע ללאומנים של פרנקו במלחמת האזרחים בספרד (יולי 1936 עד מרץ 1939) הראו כי מטוסים דו מושביים וחד-מנועיים השיגו תוצאות טובות יותר בהפצצות טקטיות מאשר מטוסים לשישה-שבעה אנשים, בעשירית מהעלות ובפי ארבעה יותר דיוק. לפיכך החל ארנסט אודט לדגול במפציצי צלילה (במיוחד יונקרס Ju 87 "שטוקה") לא רק כאילוץ אלא כשיטה. הדבר הוביל לכך שהמשרד לחץ על חברת היינקל להוסיף למפציץ הכבד היינקל He 177 גם יכולות תקיפה בצלילה, בניגוד לדעת המומחים וראשי התעשייה. בסופו של דבר הובילה דרישה זו לעיכוב בהצטיידות במטוס זה ולבלימת יכלתו האסטרטגית של הלופטוואפה.
עם זאת, למרות הכשלים וההתנהלות המכוונת לרצות את בכירי המפלגה, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה הלופטוואפה אחד מכוחות האוויר המתקדמים ביותר בעולם מבחינה טכנולוגית, בזכות איכותן של התעשיות האוויריות והמשאבים שהוקדשו לפיתוח.
במלחמה
עם פרוץ המלחמה, ובפרט לאחר הקרב על בריטניה, עבר המשקל מפעילות הפיתוח ובניין הכוח לפעילות צבאית במסגרת הלופטוואפה. רבים מבכירי המשרד מונו לתפקידים מבצעיים והפסיקו את פעילותם במשרד. בשנת 1943 נטל שר החימוש, אלברט שפר, את ניהול פעילות ההצטיידות מידיו של מילך והגביר מאוד את פעילות הייצור של מטוסים וחימוש, תוך כדי שימוש מאסיבי בעובדי כפייה בתנאים "חסכוניים" (כמעט ללא מזון או חימום) ובתפוקות מקסימליות (עבודה עד אפיסת כוחות). עם זאת, חיסרון בחומרי גלם מנע את התעצמות החיל, והוא נותר נחות בסיום המלחמה מול חילות האוויר של ארצות הברית וברית המועצות.
בעת המלחמה השתלט משרד התעופה על מתקני ייצור, הרכבת מטוסים ואספקת חומרי גלם באזורים הכבושים, אלה סופחו ל"מפעלי הרמן גרינג" – Herman Goring Werke והופעלו בפועל על ידי חברות התעשייה הגרמנית. כך למשל מפעלי ההרכבה של התעשייה האווירית הפולנית, ליד מחנה בודזין, שהופעלו על ידי חברת היינקל תוך שימוש באסירי מחנה העבודה הסמוך.[2]
ב-1943 העלה אחד מפקידי המשרד הזוטרים רעיון למבצע שבהמשך נקרא מבצע אייזנהמר. הוא לא יצא לפועל בגלל הקרב על ברלין, שפרץ ביום בו היה אמור לצאת המבצע לדרך.
אחד המכשולים בפיתוח כלי הנשק ושיפורם במהלך המלחמה היה נתק בין הטייסים בשטח לבין אנשי המחלקה הטכנית, אלו לא קיבלו פניות לשיפור מטייסים באופן חופשי ולפיכך לא יכלו לספק פתרונות נאותים בזמן. מאידך פיתוחיהם לא נשענו על ניסיון קרבי אלא על תאוריות ודוקטרינות.
בתפקידו הראשון כשר הפנים של פרוסיה, היה גרינג אחראי על כוח המשטרה וגסטפו של המדינה. במסגרת זו הקים "גדוד שיטור מיוחד", כעין מיליציה פרטית מול האס-אס של הימלר והאס-אה של רהם. בינואר 1934 עבר הגסטפו לפיקוד האס אס של הימלר וכדי לחזק את כוחו הגדיל גרינג את הגדוד ואף הקים יחידת אימונים ייחודית לחייליו. במהלך ליל הסכינים הארוכות סייעה היחידה בתפיסה והוצאה להורג של עשרות מחברי האס אה. ב-1935 הכפיף גרינג את יחידתו ללופטוואפה בשם "רגימנט הגנרל גרינג". הרגימנט שימש ככוח משמר ראש של גרינג ובנוסף שימש ככוח הגנה אווירי על המפקדה של היטלר. במרץ 1938 נשלח גדוד חי"ר ("גדוד יגר הראשון") מהרגימנט לשמש בסיס להקמת יחידת הפלשירמיאגר הראשונה (כוח חי"ר/צנחנים תחת פיקוד הלופטוואפה). הכוח הוצנח בין השנים 1940–1941 ושירת כחיל רגלים בכל מאורעות המלחמה בשיאה הגיע לסדר גודל של דיוויזיה (הדיוויזיה האווירית ה-7).
במהלך המלחמה הורחב רגימנט המשמר, שהוכפף לפיקוד הלופטוואפה, לכדי חטיבה ביולי 1942 ולכדי דיוויזיית פאנצר (שריון) באוקטובר. לאחר התבוסה של ארווין רומל בקרב אל-עלמיין השני והנסיגה הגרמנית לתוניס במאי 1943 נכנעה דיוויזיית הרמן גרינג לבעלות הברית לצד שאר יחידות ארמיית הפאנצר אפריקה. לאחר מכן הוקמה הדיוויזיה מחדש בתור "דיוויזיית הפאנצר הרמן גרינג" ונשלחה לסייע לכוחות הגרמניים והאיטלקיים בסיציליה. בנוסף, לאורך המלחמה הוקמו 21 דיוויזיות קרקעיות השייכות ללופטוואפה, רובן היו דיוויזיות רגלים קלות שפעלו לצד יחידות השדה של הוורמאכט אך תחת פיקוד הלופטוואפה.
מעורבות המשרד בפשעי מלחמה
ב-9 בנובמבר1938 העניק היטלר לגרינג אישור לדון בכל הנושאים הנוגעים ל"שאלה היהודית". ניהול השלב המואץ בהדרת היהודים שהחל אז נוהל ממטה משרד התעופה. ב-12 בנובמבר כינס גרינג ישיבה בהשתתפות כמאה בכירים במטה המשרד בברלין, שכתוצאה ממנה נחקקו חוקים שפירושם היה הדרה סופית של יהודים בכל הרייך כאשר התירוץ הוא עונש על הריגת הדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט בפריס. בין החוקים, ביטול מעמדן המוכר של הקהילות היהודיות, הטלת קנס קיבוצי בסך מיליארד רייכסמארק על היהודים, חתימת הצו לסילוק היהודים מחיי כלכלת גרמניה (Verordnung Zur Ausschaltung der Juden Aus Dem Deutschen Wirtschaftsleben), תפיסת נכסים בבעלות יהודים ועיקולם, הפרדת היהודים מהגרמנים במרחב ובזמן והעברת הטיפול ביהודים לידי האס אס.[5][6][7]
לאורך המלחמה שימשו אזרחים ואסירים כשפני ניסיון בבדיקת הציוד של הלופטוואפה. בתחילת 1942, השתמש ד"ר זיגמונד ראשר מן האס-אס באסירים ממחנה הריכוזדכאו לניסויים שמטרתם שכלול כיסאות המפלט. כ-200 אסירים הוכנסו לתוך חדר, ונחשפו לתנאי לחץ אטמוספירי נמוך ששימש כדי לדמות תנאי גובה של 66 אלף רגל מעל פני המים. מתוך 200 נבדקים, 80 מתו במקום והאחרים הוצאו להורג.[8] מנהל המחלקה לרפואה אווירית במכון הניסויים האווירי של משרד התעופה, זיגפריד רוף (Siegfried Ruff) ועוזרו, האנס וולפגנג רומברג (Hans Wolfgang Romberg) הואשמו בהשתתפות בניסויים אלה במסגרת משפט הרופאים בגרמניה, אך זוכו.[9]
במסגרת משפטי נירנברג הנוספים הואשם מילך בכך שביצע ביודעין פשעי מלחמה כ"מבצע עיקרי וכמסייע לפעילויות שהיו כרוכות בהעסקת כוח אדם בתנאי עבדות ובכך שבאופן מודע ומרצון השתתף בפעילויות שהיו כרוכות בשימוש בשבויי מלחמה לצורך ביצוע פעולות מלחמתיות והשתתף בפעילויות הכרוכות בביצוע ניסויים רפואיים קטלניים על נבדקים".[10]
